בשבוע שעבר נכנס לבית החולים שבירושלים מר זלמן אפשטיין, עשו לו ניתוח ובעוד שלושה ימים נקבר בהר הזיתים…
לפני איזה חדשים נפגשתי בו ברחובות תל־אביב הולך עם הילדות הקטנות של הד“ר ג. פניו האציליים הסבו אליו את תשומת לבי, ואני קרבתי אליו, ברכתיו בברכת “שלום עליכם” ושאלתיו לשמו – והוא ענה: אנוכי זלמן אפשטיין – לא הסופר. ומי האדון? אנוכי אמרתי לו שמי. אם כן אנו מכירים זה את זה מימים קדמונים, הוסיף הוא, אבי ז”ל היה מוליך אותי תמיד לעיר מולדתך. ללאדי, להראות לפני הרבי, ר' זלמן שניאורסון, ואחר כך גם אל בנו של הרבי ר' בר.
נזכרתי. כשהיה אביו, שמואל ליב, בא ללאדי היתה העיירה מקבלת צורה חגיגית: אפשטיין בא! והוא לא היה בא בגפו, אלא מביא עמו את בנו זלמן הקטן, שיתחנך ברוח החסידות וגם איזה תריסר חסידים עניים, שהיו נוסעים עמו על חשבונו. למרות עסקיו הגדולים של אפשטיין האב ביערות, באחוזות ובקבלנות היה שקוע בחסידות בכל גדולת נפשו ובאמת לאמתו. זה היה אחת מחידות היהדות, שלמרות כל התנאים החיצוניים החמריים והרחוקים מכל חפצי הרוח, היה יכול בכל זאת לשמור על אש הקודש שבנפשו פנימה: עסק בתורה ובעבודה ובגמילות חסדים, ואת העסקים הרוחניים הללו חשב לעיקר, לתוכן החיים. והשאר, מילא, אי אפשר בלאו הכי. אבל זה הכל תפל…
ובדרך אבותיו הלך גם בנו, אף על פי שהוא היה כבר איש משכיל: יהודי היה, אוהב את היהדות אהבת נפש ומסור לעמו ולכל קניניו. אביו הנחילהו עשירות מופלגת. אך בעשרו לא גבה לבו, ותמיד היו עניים, ביחוד מאנשי הרוח, בני ביתו. עוד בשנים האחרונות, בעוד שהרובל הרוסי היה רובל ממש, נתן פעם נדבה לצרכי התרבות במוסקבה שלושים אלף רובל, ולכל דבר טוב היתה נדבתו ראשונה, ואוצר ספרים גדול היה לו מכל סוגי הספרות, והיה קובע עתים להגות בהם.
אבל כשבאו הבולשביקים החרימו את כל נכסיו והוא נמלט מידם כמעט בעור שיניו. פה סבב את הארץ כל הזמן, את הארץ, שראה תמיד בחלומו בהיותו בגולה; ובשובו מהגליל השיב את נשמתו היקרה, העדינה לאלהים אשר נתנה.
לכל הפחות מצאת לך, ידידי, קבר בארצנו, ולא היית טרף ברוסיה לחיתו אדם. זו היא נחמתנו.
– הוי, נחמה!
הפועל הצעיר 24–25 ניסן תרפ"א