אפשר שכמה וכמה קלקלות בספרות ובחיים מקורן בשגגת הנוביזם. שכן מידת הסנוביזם הרבה פרצופים לה, אך ענינה אחד: רדיפה אחרי החדש־שבחדש; עגיבה על איזה בר־סמכא בעיניני טעם, שהשעה העלתה אותו למדרגת פוסק; חיקוי למעשיהם של גדולים ומקובלים, ובקיצור: העמדת פנים. הסנוֹבּ חושש תמיד שמא אין הוא עומד “על גובה הזמן”, שמא מישהו מודרני ממנו.

יש והסנוביזם מתגלה בצורה מגובשת ומרוכזת באיש אחד, ואז לפנינו טיפוס של Dandy לכל הפרטים והדקדוקים. אולם לעתים קרובות הוא מופיע במעורב ובמוסתר, באופן המשלה את העין. הבקורת העצמית מקהה מעט או הרבה את עוקצו וכורכתו בתכריך רעיוני. אותה שעה אין הסנוביזם הולך בגפו, אלא בלוית אשת־בריתו: השליחות הציבורית, הספרותית או האמנותית כביכול. ורעה גדולה היא שמידה זו אינה נחלתם של שפלי־דרגה בלבד, אלא מצויה לפרקים גם אצל בני־עליה.

חזיון זה בולט ביותר בשדה השירה. משוררים נכבדים, שכוכבם קבוע בשמי השירה העברית, שעמלו כל ימי חייהם להביע א עצמם באמת ובאמונה, יש והם מתאווים פתאום לאיזה כתר חדש. בדרך זר ומשונה הם גולשים בבת־אחת לתוך רשות שאינה שלהם, לרשות האפנה בת־השעה. זוהי תקלה שכיחה במיוחד בימים של זעזועי חברה ורעש־עולם. הבריות רואים יסודות נמוטים וחיים מתערערים והריהם נחפזים לחשוב כי גם דרכי השיר ומבע הנפש נתישנו או בטלו. עזי הפנים שבהם מושכים בעטיני המשורר וכופים אותו ליתן להם מן האדום אדום, מדם המלחמה, מנפץ הפצצות ומרעם הקלגסים. בהיותם תקופי היסטריה הריהם תובעים גם שירה היסטרית, המתחתחת כתותח, צועקת כפצוע, מתחבלת כמרגל ודוממה כחלל. והמשוררים, שיש בהם בחינה דנוקבא, מתפתים ונענים לתביעה זו. ואפשר שיש להם מעין “נפילת־מוחין”, מתגנב ספק ללבם בדבר ערכה של בת־השיר בימים כאלה. הם רוצים ללוות את החיים לואי פיוטי, להשתתף במאמץ הקיבוצי ולהיות “אקטואליים”. כך נולדו שירי המאורעות, הנמל והים, וכך מתחברים עכשיו שירי מלחמה וצבא, שירי מעפילים וכיוצא בהם.

אולם המשורר האמיתי רוח אחרת פורטת על מיתרי כנורו: הריהו כאחד השט יחידי באוקינוס. הפצצה זו, שמרעישה אותו כבעל לאש וכאב לילד, לא תמיד מניעה את כנפי בת־שירתו. על כל פנים סדר הדברים איננו כזה: התקפה אוירית – כתיבת שיר. מה פלא בדבר, שעלינו לנפות מאות שירים “אקטואליים”, שנתחברו בשנים האחרונות, כדי למצוא אחד או שנים הראויים לשם זה. רובם דרובם הלא הם פזמונים ותחריזים, שאינם נאים לעושיהם ואין עושיהם נאים להם. אנו מקשיבים לשידורי הרדיו, ואזננו סולדת למשמע שירי־הלכת והמלחמה שיש בהם עשרה קבין של תיפלות, מעשה ידי משוררים שנתפתו לסנוביזם.

פתחים הרבה לסנוביזם, הוא מציץ אלינו מבעד לסממני השירה או הפרוזה, הנאום או המעשה הציבורי. בתקופה האחרונה הוא מתגלה באימאג’יזם. האימאג' עצמו הוא כמובן מגופי השירה. הציור, הדימוי וההשאלה הם סוד הפיוט ונשמתו. ברם – קיפולם בשיטה מחייבת, חניטתם ב“איזם” מיוחד וכל־יכול וההתגנדרות בשימושם כבמסתורין של השירה – כל אלה הם מעשה־סנוב. ויתר על כן: האימאַג’ים, גם כשהם יפים וחמודים כשלעצמם, שעה שאינם באים במקומם הם דומים לבדיחות המסופרות לא כדי להמשיל על איזה ענין, אלא לשמן. פעמים שהמשורר זורע אימאַג’ים על פני השירים כאותו אוֹפה, הבוזק סוכר וקנמון על תופיניו התפלים. התופין עשוי אמנם על פי נוסח אחרון, אך טעמו לא השביח על ידי כך.

נפוץ מזה הוא הסנוביזם הלשוני. שפתנו שרויה במזל של פריחה והתעשרות. כל מקצועות המדע והחיים מעניקים לה מלים ומושגים ותמונות. ביחוד גדול חלקה של העתונות בחידושי מונחים. לא פעם מביא עמו חידוש מלה או טביעת ביטוי חדש הרגשת פורקן לדובר או לכותב: סו“ס נפטרנו מן ההכרח לעקוף. אולם ישנם אנשים בתוכנו, ואפילו חוגים שלמים, הלהוטים אחרי כל חידוש וקונים אותו במשיכה סמוך ליציאתו לאור העולם. ולא משום שעד כה התלבטו מחמת חוסר יכולת להביע מחשבתם במדוייק – עד שבא החידוש וגואלם, אלא פשוט משום שזוהי המלה האחרונה של האפנה הלשונית ואין הם רוצים לפגר אחרי האפנה. אם בבוקר לא־עבות אחד כתב מאן־דהו “יעיל”, מיד כל הסנובים “בעלי יעילות”. ואם באחד הכינוסים השתמש נואם במלה “שוני”, לא עברה יממה והתחילו משננים ב”שוני“, אעפ”י שלאמיתו של דבר זהו חידוש שכבר הגיע לבר־מצוה ולא הנואם הזה המציא אותו. אולם סמכותו של הנואם גרמה להתפשטותה של המלה הזאת. ואין אלה אלא דוגמאות מעטות מני רבות.

וצר מאד, שהסנוביזם מתעטף אפילו בטלית של צרת־ישראל. בתקופה זו, כשבשורתו של יום אחד שחורה משל חברו, ישנם רבים אשר האבל והקינה נהפכו אצלם למין “מצות אנשים מלומדה”, למין אפנה. תמיד הם נראים נרעשים ומזועזעים, ומשגיחים בשבע עינים שלא יימצא חס וחלילה משתמט מן האבל. טיפוס זה של בעל־בכי מצוי בשירה ובפובליציסטיקה ומופיע בכינוסי עם. סובל הוא מתסביך, שלא עדו עליו עדיין, ושאפשר לכנותו בשם “תסביך־נורדאו”. הוא נורדאו, שנשא פעם בקונגרס הציוני משא גדול של צרת ישראל. אבל דבר כזה אינו בגדר חיקוי. והנה אנו עדים ללגיונות של נאומים, שירים ומאמרים, המתחרים זה בזה בחישוף המוגלה ובתיאור הנגעים, בלי שיעשו עלינו רושם. דומה שיש כאן העמדת־פנים, פוזה. הכואב הנאמן יושב על פי רוב לאחר הזעזוע הראשון דומם ויחיל. ככל שרבות הזוועות פוחת רוח הרגישות. וכל המשתתף בצערו של עולם או בצערו של ישראל כ"ד שעות במעת־לעת, מחשיד את עצמו עלינו שמא אין תוכו כברו.

הזמנים הפרועים והמזועזעים יפים לגידולים ממין זה. אולם עלינו לטייב את אדמתנו ולעקור את הגידולים האלה.