ליובל הע"ה של ש. א. הורודצקי
אלה בינינו, שמאמינים עדיין ב“נקודה היהודית”, כלומר, שמרגישים בו בטבע גזענו איזו אצילות מיוחדת, שאינה מצויה אצל לא־יהודים, יכולים להסתייע הרבה בש. א. הורודצקי האדם. אציליים־ישראליים הערפלים בעיניו הכחלחלות. מהספירות העליונות של החסידוּת, בעומקן הוא לן, ודאי דבק בו לא מעט, אבל, מאידך, אָצל מהרבה מיפי נפשו, תוך כדי הגוֹתוֹ בהן, גם הוא עליהן.
לא רבים יודעים, אגב, שהורודצקי זה, עם כל “חסידותו”, נאמן־בית הוא גם בספרות החילונית וידיד הבלטריסטיקה. שני העולמות הללו, שהם, לכאורה, כה רחוקים זה מזה ועוינים זה את זה, מתאחדים בנפשו אגב מזיגה מופלאה, בחינת “מהותו ועצמותו של אין־סוף ברוך הוא שוֹה בעליונים ותחתונים” (תניא), ולא אתפלא כלל, אם ביום מן הימים יפרסם מאמר בשם: “ר' לייבּ שרה’ס וגי דה־מוֹפסן”.
אדם יקר, שנעים להימצא במחיצתו (לא לחינם נמשך אליו מ. י ברדיצ’בסקי), אחד מאותם יחידי־סגולה, שנוכחותם מפיגה הרבה את השכוֹל והיתמות. משהו אבהי בו – וטוב שהוא חי בדורנו, דור השואה. כי כאחד הראשונים הוא נושא בחשאי את כאבנו־גורלנו בלבו הנאצל.