שם, בכרך הגדול באירופה, כדי להגיע עד גן־החיות, צריך היית לטרוח ולנסוע ארוכות בטראם או ברכבת התחתית. וכמה נדודי נסיעה נחוצים היו כדי לראות את הים! כמו כן לא קל היה לך להבקיע אל הפושע הפלילי, בשבתו על ספסל־הנאשמים, זה שהעתונים היו מלאים ממנו ואשר הלהיב את הדמיון כל כך, ולספּק את סקרנוּתך. כעין מבצר נראה היה בית־המשפט הענקי, זה ה“בנין האפור”, מסורג־החלונות, מאחורי שרשרת המשטרה המוגברת, ברחוב הסוֹאן, רחב־הידים; ואפילו לאחר שהצלחת לחדור לפני ולפנים, לא ראית את הנאשם האיום באולם הארוך אלא מאחוריו, מרחוק וכמו מבעד הערפל.
ואילו כאן הכל בכפיפה אחת. צעד – ואתה עומד לפני הארי בסוּגרוֹ. אך יצאת מפתח ביתך ולפניך גועשת־משתוללת הסטיכיה האפורה, החרפית. ללא קשיים מיוחדים הנך סר לבית־הדין הקטן עם השלט הקטן אשר בסימטה הצנועה – ועין בעין אתה רואה את הרוצח.
כאן קרובים הדברים מאוד. ביד יוּקחוּ!