כיום אין איש זקוק למליצות רמות, בבואו לכתוב עליו. כל אחד מאתנו יודע מה היה לו הרצל גם מבחינה פרטית־אישית ומה עשה בשבילו, פשוטו כמשמעו. כי בהגיע מים עד נפש במקומות ובימים ההם, לאן לאן היינו פונים, לולא היה לנו המפלט, אותו מצא הוא, הוא המניע הראשון והראשי?
כי הרצל באיצטגנינות שלו ראה מראשית אחרית, ובעוד חבריו, פייטני וינה מבני עמנו, שרו הימנונים ל“קרית־זהב” זו והרגישו את עצמם בה כבגן־עדן, חזה מזלו שסופה ליהפך לנו לגיא־ההריגה. והוא לא נח ולא שקט ודאג וטרח ופעל וביצע.
הוא אשר אמרתי: עכשיו אין צורך להפליג בדיבורים מופשטים. להרצל אנו הוגים קודם־כל רחשי־תודה פשוטים, רחשי הטובע אל מצילו. כי אם גם נסיח דעתנו מהרצל במובנו העליון – וכבודו של זה ודאי במקומו מונח! – לא ימוש מנגד עיני כולנו, החיים פה כיום, זה האיש, אשר נתן לנו את הכיווּן הידוע היחידי, לבל נישלח ב“כיווּן הבלתי־ידוע”.