עם אָשר בּיילין הורדה אלי קבר חתיכת אביב – אביב ספרותנו משנות תר“ס–תר”ע. הרבה סייע הצעיר הרענן בימים הראשונים ההם להרמת האוירה הספרותית בתגוּבתו, בהבנתו הדקה ובביקרתוֹ שבעל־פה. אחד מאותם יחידי־סגולה היה, שחברתם בלבד מעניקה השראָה.
זוהר עיניו הנבונות, אם כי דהה קצת, לא כבה עד אחרית ימיו. פּיקחותו האירה את פּניו. היסוד הסטירי בכתיבתו ניזון מהעוּבדה, שיותר מאחרים סקר את השלילי, את האוילי, את הנפסד.
בשורש נשמתו משורר היה. כבסיפּוּריו הראשונים, כן גם בפיליטוניו האחרונים, השנונים, בהם שיקע כוח רב, מצוּיים פה ושם קטעי שירה נעלים. כל ימיו צמאָה נפשו העדינה ליופי, ליפי האשה, ובצמאונו זה התענה עד נשימתו האחרונה.
ערגה נצחית זו ואהבת החיים על כל גילוּייהם, אהבת־איתנים, הן הן שנאבקו עם מחלתו הממוּשכת והצעידוּהוּ ברחובות ועל שפת הים – על אף הכל. והנה – סוף סוף!.. אין זאת כי אם המות עשה בעקבה. ואם גם הוא, אָשר בּיילין, לא נמלט – איך נימלט אנחנו?!