אָדָם גֵּאֶה רוֹדֵף כָּבוֹד

הוּא אִישׁ כָּזָב, הוּא אִישׁ מִרְמָה.

עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו יַסְתִּיר תָּמִיד,

הַטֵּף יַטִּיף בִּלְשׁוֹן חָכְמָה.

אֵין בִּשְׂפָתָיו דָּבָר נָכוֹן,

כִּי כַשִּׁרְיָן יַעֲטֶה עָרְמָה.

וּלְבַד מִזֹּאת הֵן עוֹד שֵׁנִית

יִכָּשֶׁל בָּה הוֹלֵךְ רוֹמָה.

אַחַר הָרוֹב תָּמִיד יֵלֵךְ,

אִם עֶת-שָׁלוֹם, אִם מִלְחָמָה.

אִם הָעָם רָב, יָרִיב גַּם-הוּא;

אִם-הוּא אוֹהֵב, לֹא יִתְמַהְמָהּ.

כִּי הֶהָמוֹן חוֹלֵק הַיְּקָר,

עַל-כֵּן אֵלָיו כַּקּוֹף נִדְמָה.

אָמְנָם גָּלוּי כִי הֶהָמוֹן

מַשְׁחִית דַּרְכּוֹ כִסְדוֹם אַדְמָה.

לָכֵן גֵּאֶה רָשָׁע מִכֹּל,

כִּי הוּא הָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה.