שמואל דוד לוצאטו, היסטוריון והוגה־דעות, פרשן המקרא, חוקר ספרות, מחנך ומשורר, מאבות חכמת־ישראל, נולד בא׳ באלול תק״ס, 22 באוגוסט 1800 בטרייסט, איטליה (אז בידי אוסטריה). אביו, חזקיה, שנולד בסאן־דניאלה, ועבר לטריסטה ב־1778, היה חרט במקצועו, וכן התעסק במכניקה (לפי דברי שד״ל אף היה קרוב להמצאת מכונת הקיטור). כבר בגיל רך הראה שד״ל נטיה יוצאת מהכלל ללימודים: בן 3 החל לבקר בבית הספר, כבן 8 חשב על כתיבת פירוש חדש לספר איוב, ובגיל 13 הגיע להכרה, שניקוד המקרא מאוחר הרבה מימי עזרא. ב־1814 מתה אמו, והוא נאלץ לדאוג למשק הבית העני, אך המשיך כאוטודידאקט בלימודיו ביהדות, במדעי הרוח והטבע. בגיל 17 סיים את הש״ס, כשמורו העיקרי במקצוע זה היה אביו. מורים חשובים אחרים היו: ר׳ רפאל ברוך סגרה ור׳ מרדכי יצחק קולוניאה. שעורים בתלמוד שמע כשנתיים גם מפי ר׳ אברהם אליעזר הלוי, רבה של טריסטה, אך לרגל חלוקי דעות, הפסיק את לימודיו אצלו. את פרנסתו מצא בשיעורים פרטיים, וכדי שיוכל להתמסר ללימודיו, סירב לקבל סמיכות לרבנות, שהיתה עשויה להבטיח לו פרנסה מכובדת. כבר בנעוריו שלח ידו בשירה, בעברית ובאיטלקית, ובהיותו בן 21 תירגם את סידור התפילה לאיטלקית. ב־1828 נשא לאשה את בתו של מורו רפאל ברוך סגרה, ובאותה שנה נתמנה, בהמלצתו של י. ש. רג׳יו, לפרופסור בבית־המדדש לרבנים בפאדובה. מאז התמסר לוצאטו כליל ללימודי היהדות ובזכותו יצא לבית־המדרש בפאדובה שם למרחוק. עם זאת נמצאה פרנסתו בקושי וגם פקדוהו אסונות רבים. אשתו מתה עליו ב־1841, ולאחר שנשא את אחותה, מתו עליו שתי בנות ושלושה בנים, ביניהם בכורו־אהובו אוהב־גר.

שד״ל עסק כמעט בכל ענפי חכמת ישראל, ובכמה מהם היה ממניחי־היסוד. הוא עמד בקשרי מכתבים עם רוב חכמי ישראל בני־זמנו באיטליה ובאירופה כולה, ואיגרותיו שנאספו בשלושה כרכים גדולים, רובן בעברית, הן אוצר בלום של ידיעות בתחומים רבים של חכמת ישראל. בדברים רבים היו דעותיו שונות מאלו של בני־דורו. הוא עצמו חש בזה וקיווה, כי בני הדורות הבאים יבינוהו (ראה מכתבו אל שז״ח הלברשטם, אגרות שד״ל, עמ׳ 1395). כל חייו חיפש את שביל־הזהב שבין המחקר המדעי האוביקטיבי והאמונה בה׳ ובתורתו, ובחיפושיו אחד האמת לא נרתע מן השימוש בביטויים קשים, אף אם הסבו לו אי־נעימות.

ברוח דבריו של מנדלסזון, סבור היה שד״ל כי אמונת היהדות אינה בעיקרה מערכת של דוגמות אמוניות, כי־אם חוקים ומשפטים. תורת ישראל מיוסדת על האמונה בהשגחת-ה׳, בשכר ועונש ובבחירת ישראל, ומצוותיה מכוונות לקיום העם. תורת משה לא באה ללמד עקתנות אמונה, כי אליהם הגיעו כבר אברהם ושאר האבות בעצמם, ואת אמונתם נטעו בלב צאצאיהם; משה לימד מפי הגבורה מצוות מעשיות המכוונות לשמר ולקיים לנצח אותם עקרונות־אמונה, עם היהפך משפחת האבות המצומצמת לאומה גדולה. לדעת שד״ל פעלו שני יסודות בתרבות העולם – היוונות והיהדות. הראשונה נתנה לעולם את ״הפילוסופיה, האמנויות, המדעים, התפתחות ההכרה, הסדר, אהבת היפה והגראנדיוזי, והמוסר השכלי המחושב״. היהדות העניקה לעולם את ״הדת, מוסר הלב חסר־האנוכיות, אהבת הטוב״.

שד״ל שלל עיונים מטאפיסיים ועיסוק־יתר בפילוסופיה, בהנחה כי ״מה שאינו תחת החושים לא יפול כמו כן תחת המחקר״. בכלל ראה שד״ל בפילוסופיה יסוד שלילי, העשוי להזיק לאמונה התמימה. על רקע זה מותח שד״ל ביקורת על הרמב״ם והראב״ע, ובייחוד על שפינוזה, ולעומתם הוא משבח יוצרים שינקו מרוחה המקורית של היהדות, כר׳ יהודה הלוי ורש״י. בקבלה לא ראה שד״ל תופעה יהודית מקורית כלל (״ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזהר״, תרי״ב); דעתו הביקורתית על הקבלה, וגם על החסידות, באה לידי ביטוי בהתכתבות הפולמוסית בינו לבין אליהו בן־אמוזג, שהיה צעיר ממנו בשנים.

אף כי האמין בתורה מן השמים, ניגש שד״ל לחקירתה ברוח של ביקורת חפשית ומתוך עמדה מדעית. החידוש שבעבודתו ועיקר ערכה היה בעצם העמדת הבעיות על הפרק ובשימוש בתגליות המדעיות של ימיו לשם מציאת פתרונן. שד״ל היה הראשון מבין הפרשנים המודרניים שנתן משקל מלא לחומר הנמצא בספרות חז״ל. כמו־כן השתמש למכביר בעבודותיהם של פרשנים מאומות העולם. ביחס לתורה היה סבור כי נתוני המסורת התאמתו והיא חיבור אחיד, שיצא כמות שהוא מתחת ידו של משה רבנו. כן הגן שד״ל על אחדותו של ספר ישעיה. אך הוא שלל את הדעה המסורתית, כי ספר קהלת נכתב על־ידי שלמה המלך, וייחס אותו לימי בית שני. לכמה מקומות במקרא הציע תיקוני נוסח. במחקריו הסתמך על שפות שמיות אחרות, וידיעותיו היסודיות בשפה הסורית היו לו לעזר רב בעבודתו על תרגום אונקלוס (״אוהב גר״, תק״ץ). חקר גם את שפת השומרונים. מטרתו בפירושיו העבריים היתה הבנת פשטם של המקראות; כדי לקרב את בני דורו למקרא, שקד שד״ל על תרגומו לאיטלקית, ואף הספיק לפרסם את תרגומו לחומש ולהפטרות, לספרי יהושע, שופטים, ישעיה ואיוב, וכן לחלק ניכר מספרי ירמיה, יחזקאל, הושע ותהילים. אחרי מותו השלימו תלמידיו את מפעלו. תרגומיו הם מופת לדייקנות ולנאמנות לרוח המקור ולפרטיו, ואף כי צורתם התיישנה במקצת, שימשו הם יסוד לתרגום היהודי החדש שנתפרסם באחרונה (טורינו, תש״ך–תשכ״ז).

ספריו של שד״ל על הדקדוק העברי והארמי קידמו בהרבה את המחקר בתחום זה, הגם שלחלק ממסקנותיו אין עוד ערך רב, לאור ההתקדמות בחקר השפות של המזרח הקדום. אהבתו לשפה העברית באה על ביטויה בעיקר בפעולתו הענפה לגילוי שירת ימי־הביניים ופרסומה, על־ידי איסוף כתבי־יד עתיקים ודפוסים נדירים, ההדרתם והוצאתם לאור. הוא היה בין מייסדי חברת ״מקיצי נרדמים״, ובמסגרת פעולתו בחברה זו התחיל ב־1864 בפרסום הדיואן של ר׳ יהודה הלוי, לאחר שכבר פרסם לפני כן חלקים ממנו. מחקריו במקצוע זה מצאו את סיכומם במבואו למחזור האיטלקי, ובחלק ב׳ של ״נחלת שד״ל״ (1880). שד״ל שאף לחדש את נעורי השפה העברית, והפרוזה שלו היא מופתית מבחינת הביטוי וצלילות המחשבה, ואפשר לראות בה את ראשית הפרוזה המדעית העברית. בעוד שכתביו האיטלקיים נראים היום כבדים ומיושנים, נקראת העברית שלו בקלות. שיריו העבריים, אף שאין השראתם הפיוטית נשגבה ביותר, מצטיינים גם הם בצחות הלשון ובעדינות הרגש. בקנאותו לעברית דחה כל הצעה לפרסם את פירושו לישעיה בגרמנית, מחשש שמא יפריע הדבר את תכניתו לפרסמו בעברית. העברית היתה שפת ההוראה בבית המדרש לרבנים שבראשו עמד, ושפת השיחה בינו לתלמידיו.

שד״ל התעניין גם בבעיות האקטואליות של זמנו. בהיותו נתין הקיסרות האוסטרו־הונגרית היה נאמן לחוקיה, ואף כי צידד בזכות שחדורה של איטליה, לא גילה אותה התלהבות לרעיון זה שאיפיינה את מרבית בני־דורו היהודים. הוא היה בדעה, כי האמנציפציה לא תפתור את בעיות עם־ ישראל, ודגל בטיפוח התודעה הלאומית יחד עם הדגשת רעיונות היסוד של היהדות. הוא היה מקפיד על שמירת המסורת, ואף הטיף לכך במלים בוטות באיגרותיו למלומדים שונים והתנגד לתנועת הרפורמה. הוא ציפה שיהודים יעלו לארץ־ישראל, יתרחקו שם משיטת ״החלוקה״ ומ״הבטלה הקדושה״ ויתמסרו לחקלאות במסגרת חברה חדשה, שתישען על משפט התורה ותהיה למופת לשאר האומות.

שד״ל העמיד שורה שלמה של תלמידים, ששימשו כמנהיגים רוחניים לקהילות איטליה במחצית השניה של המאה ה־19. עם תלמידיו נמנו, מלבד בנו בכורו אוהב־גר, מרדכי מורטרא, הלל דלה טורה, אהוד לולי, ואחרים.

עיקר פירסומו של שד״ל לדורות במפעלו הספרותי העצום, בכל תחומי חכמת ישראל. להלן רשימת ספריו, לפי הסדר הכרונולוגי של הופעתם הראשונה. בעברית: סידור תפילה בנוסח אשכנז, עם תרגום איטלקי (1821–1829); ״כינור נעים״ – אוסף שירים, א׳–ב׳ (1825–1879); ״סידור תפילה בנוסח איטליאני, עם תרגום איטלקי״, א׳–ב׳ (1829); ״אוהב גר״ – פירוש על תרגום אונקלוס (תק״ץ); ״אבני זכרון״ (עם יוסף אלמנצי) – על 76 מצבות שבטולדו (תר״א); ״המשתדל״ – באורים לתורה (1847); ״בית האוצר״, א׳–ג׳ – מסות על השפה העברית (תר״ז–תרמ״ט); ״ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזהר״ (תרי״ב); ״ספר ישעיה, מתורגם איטלקית ומפורש עברית״ (1855–1867); ״מבוא למחזור כמנהג בני רומא״ (תרט״ז); ״מאמר ביסודי דקדוק לשון־הקודש״ (תרכ״ח); ״חמישה חומשי תורה מתורגמים איטלקית ומפורשים עברית, עם הקדמה איטלקית״ (תדל״א–תרל״ו); ״פירושי שד״ל על ירמיה, יחזקאל, משלי ואיוב״ (תרל״ו); ״יסודי התורה״ – על עיקרי היהדות (1880); ״נחלת שד״ל״; א. – לוח הגאונים והרבנים הקדמונים ; ב׳–ג׳ – לוח הפייטנים (מתוך: ״אוצר טוב״, 1878–1883); ״אגרות שד״ל״, א׳-ט׳, תרמ״ב–תרנ״ד; ״יד יוסף״ – קטלוג ספריית יוסף אלמנצי, תרכ״ד.

מלבד כל אלה פירסם שד״ל למעלה מ־300 מאמרים ביותר מ־30 כתבי־עת בעברית ובלועזית. בעריכתו יצאו הספרים הבאים: ״הפלאה שבערכין״, לישעיה פיק־ברלין, (1830–1859); ״סדר תנאים ואמוראים״, על־פי כתב־יד (תקצ״ט); ״בתולת בת יהודה״ – ליקוטי שירים מדיואן ר׳ יהודה הלוי, ת״ר; ״דיואן ר׳ יהודה הלוי״ (1864); ״טל אורות״ — לקט 81 פיוטים (1881).

שמואל דוד לוצאטו נפטר בשעת עבודתו על תרגום כתבי־הקודש לאיטלקית בליל יום הכיפורים תרכ״ו, 30 בספטמבר 1865.

שמואל דוד לוצאטו בספריה הלאומית

נכתב על־ידי מנחם עמנואל הרטום עבור האנציקלופדיה העברית
מקורות נוספים: קרסל, ויקיפדיה, Электронная еврейская энциклопедия, Jewish encyclopedia