בעת ביקורי בארצות־הברית נשאלתי בידי אחד מאנשי שיחי: “מה מספרכם, כמה אתם?” היה בה, בשאלה זו, משום שאלה אחרת, מסותרת: מה כוחכם? מה כוח המדינה העומדת מאחורי האיש שאני מדבר אתו? באותה מידה נשאלת, בצורות עדינות יותר, בעקיפין, בעיקר בידי עתונאים לכוחה של המפלגה, שבשליחותה ובשמה אני פועל.

שתי תשובות ייתכנו על השאלה הזאת. האחת – מספרית; השניה – מידת איתנותה של המפלגה, חסנה ודבקותה במשימותיה. רשאים אנו לציין בגאוה את הגידול המספרי שחל בשורותינו. אך התמונה מעודדת פחות כשמנסים להשיב שאלה על השאלה במובנה השני.

נתברכנו, ואין אנו חלוקים בינינו בדבר משימות־יסוד. הבדלי־דעות טבעיים המתעוררים לפרקים על הדרך להשגת מטרות מסוימות אינם מאותו סוג שאי־אפשר להתגבר עליהם תוך בירור משותף. במה דברים אמורים? אם ההחלטות המתקבלות כתוצאה מן הבירור מקובלות על כולנו – וזה צריך להיות מובן מאליו – כתכנית מידית לפעולה.

והנה נוצר לפעמים הרושם, כי החברים מוכנים למחוא־כף לדיבור נאה, לתכנית יפה. הדברים מתקבלים, כאילו, ולאחר מכן – לא כלום.

לפני קצת פחות מתשעה חדשים העליתי תכנית־פעולה בישיבת הפתיחה של מושב הועידה התשיעית של המפלגה. התכנית נתקבלה, כמדומה, יפה. אולם משום־מה לא הספיקו תשעה ירחים אלה כדי שתלבש צורה, כדי שיגשו לביצועה. שמעתי דברי התלהבות מפי חברים רבים על התכנית להקים מטה רעיוני, מרכז לתכנון אידיאי וחברתי, בתוך המפלגה. דיברתי על בתי־אולפנא לחינוך קאדרים לעבודת התנועה ולנשיאה בעול משק־העובדים העצמי לכל צורותיו – ומי בינינו אדיש לכך, לפחות במחשבה ובדיבור־פה?

למעשה לא נעשה דבר, לא בזה ולא בזה.

העלינו את התביעה, וקודם כל מעצמנו, מחברי המפלגה, כי האינטליגנציה שלנו חייבת להיות חדורה הכרת שליחות מתוך הכרעה חלוצית רצונית. אך לא הראינו את הכושר להיאבק על כך, אפילו בתוך שורותינו. קראנו למעשה רב של “עם הפנים אל הגולה”. תבענו מעצמנו היחלצות רבתי אל גוֹלוֹת הרוחה, כדי שנשאב מהן מנין ובנין למדינתנו כאשר נתקרב – והיום איננו רחוק ־ לדליית אוצרות אנוש מגוֹלת המצוקה.

ניסינו לפתוח בבירור מעמיק על צורות חדשות של משק־עובדים עצמי, על דרכים חדשות במשק העובדים המנוהל בידי כלל הציבור, דרכים שמבחנן הוא היעילות והחלוציות גם יחד. לא היה המשך לבירורים הללו.

יתר על כן, הבחירות לועידה מאחרי כתלינו ממש, ועדיין אין אנו יודעים מה יהא על סדר־יומה של הועידה. כלום כך הוא הדבר משום שעוד לא ניגשנו לביצוע התכניות היפות ואנו יכולים, כביכול, לחזור ולדוש בהן מחדש? מתעורר עוד חשש: שמא נגררנו אחר בחישות־זדון של יריבים, שמא נתפתינו לקצף העולה כפעם בפעם על פני הגלים בימה העמוק של המפלגה, עד ששוב אין לבנו פנוי לומר לעצמנו העיקר מהו, אפילו כדי קביעת סדר־יום.

כל חדשי הקיץ לפנינו עד שתתכנס הועידה. חזרתי והעליתי את הדברים, בקצרה, שמא יהא בהם כדי לעורר חברים ולניצול מוגבר של רוַח הזמן שנותר. נבוא לועידה כשפרי מעללינו בידינו. נציב על סדר יומה את ההמשך, את המשימות החדשות. ציינתי בראשית הדברים, כי חסנה של המדינה כלפי חוץ אחוז ודבוק בחסנה של המפלגה, העומדת במרכז חייה והנוטלת על עצמה את השליחות, את החובה ואת הזכות להנהיגה. אפילו מבחינה זו בלבד אסור לנו להתדרדר למעין מועדון שאינו מחייב.

26.6.64