מָה נוֹתֵן הָעוֹלָם נַחֲלָה לְבָנָיו?

מַה שׁוֹמֵר הוּא לָהֶם מֵעוֹלָם לְמִשְׁמֶרֶת?

הוּא נוֹתֵן לְכָל בֵּן, בְּלִי הֶבְדֵל, אֶת פָּנָיו,

וּנְשָׁמָה שֶׁאֵינֶנָה דוֹמָה לְאַחֶרֶת.

וְנוֹתֵן גַעְגוּעִים חֲזָקִים לְלֹא־פֵּשֶׁר, –

גַעְגוּעֵי אֵין־חֲלוֹף עַל שִׁכְרוֹן הַיָמִים,

הֶעָפִים בַּנְעוּרִים אֶת מְעוּף הַנֶשֶׁר

וְצוֹנְחִים לְלֹא־עֵת וְאֵינָם קָמִים.

הוּא נוֹתֵן אַהֲבָה שֶׁאֵינֶנָה נִשְׁכַּחַת,

אֶת הַשֶׁמֶשׁ, אֶת אוֹר הַלֵילוֹת הַיָקָר,

אֶת הַקַיִץ, רֵיחוֹת הָאָבִיב שֶׁבַּשַׁחַת,

חֲלוֹמוֹת הָעוֹצְמִים עֵינֵיהֶם עַל הַכָּר.

מָה נוֹתֵן הָעוֹלָם וְאֵינֶנוּ מוֹנֵעַ?

הֲלֹא זֹאת מַשְׂאַת לֵב הַדוֹרוֹת:

בֵּית הַכְּפָר הַשָׁלֵו, עִיר עַל כָּל הֲמוֹנֶיהָ,

בַּמֶרְחָב הָאָפֵל נִצְנוּצֵי הָאוֹרוֹת.

וְעַל זֹאת מְמִיתִים זֶה אֶת זֶה לְלֹא הֶרֶף,

מִדוֹר דוֹר מְגֹעָל הַמָגֵן בְּדָם.

הַנַפָּח הָעַתִּיק שֶׁלָטַשׁ אֶת הַחֶרֶב,

חוֹזֵר בְּכָל דוֹר אֶל אוֹתוֹ הָעוֹלָם.

וּמוֹצֵא אֲנָשִׁים אֲחֵרִים לְאֵין־סוֹף,

הַנוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם אֶל אוֹתוֹ הָאֹשֶׁר.

הַמְחַיִים גַעְגוּעִים וְכָלִים בְּמַכְאוֹב,

אַךְ לוֹטְשִׁים חֲרָבוֹת אֱלֵי קְרָב בַּחֹשֶׁךְ.