בְּגַל שֶׁל עֲנָנִים הִגִיעַ יַנוּאָר.

כָּבְדוּ עָלַי יָמָיו כִּימֵי הָאֵבֶל.

בְּלֵיל צִנָה יָבִיא עִמוֹ יָרֵחַ מְפֹאָר,

יָעִיר אֶת נִשְׁמָתִי הַמְאֻהֶבֶת.

אָז הַיָמִים אֶזְכֹּר, וְאֶת הַזְמַן אֲשֶׁר עָבַר.

אֵלִי, כָּל זֶה הָיָה לְאֵין הָשִׁיב.

מִדֵי שָׁנָה אַחֵר הִנוֹ וָזָר,

אַךְ הוּא עוֹצֵר אֶת כִּבּוּשָׁיו שֶׁל הָאָבִיב.

וּמִקָרוֹב עוֹלֶה, סוֹעֵר, לְהִתְבַּקֵעַ,

אָבִיב גָדוֹל רַב זִנוּקִים וָדָם.

אֲנִי שָׁקֵט. הַתְּאֵנָה תַּחֲנֹט פַּגֶיהָ.

וְיָנוּאָר יַחֲלֹף, – אַךְ עוֹד יַסְעִיר עוֹלָם.