הָיֹה הָיְתָה בִּכְפָר אֶחָד יַלְדָּהּ קְטַנָּה וַחֲמוּדָה. כָּל כָּךְ חֲמוּדָה וְכָל כָּךְ טוֹבָה עַד שֶׁבְּכָל הָעוֹלָם קָשֶׁה הָיָה לִמְצֹא דוֹמָה לָהּ. כָּל הָאֲנָשִׁים אָהֲבוּ אוֹתָהּ מְאֹד, אַךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּם אָהֲבָה אוֹתָהּ אִמָּא. וְסַבְתָּא – אֲפִלּוּ יוֹתֵר מֵאִמָּא.
וְהִנֵּה בָּא יוֹם הֻלֶּדֶת הַיַּלְדָּה. תָּפְרָה סַבְתָּא כִּפָּה אֲדֻמָּה וְנָתְנָה אוֹתָהּ מַתָּנָה לְנֶכְדָּתָהּ. יָפָה הָיְתָה הַכִּפָּה. הַיַּלְדָּה שָׂמְחָה בָּהּ מְאֹד וּמֵאוֹתוֹ יוֹם הָיְתָה חוֹבֶשֶׁת לְרֹאשָׁהּ רַק כִּפָּה זוֹ בִּלְבָד. רָאוּ אוֹתָהּ הַשְּׁכֵנִים תָּמִיד בְּכִפָּתָהּ וְקָרְאוּ לָהּ “כִּפָּה אֲדֻמָּה”.
יוֹם אֶחָד אָפְתָה אִמָּא עוּגִיּוֹת בִּדְבָשׁ, קָרְאָה לְכִּפָּה אֲדֻמָּה וְאָמְרָה לָהּ:
“הִנֵּה, בִּתִּי, עָשִׂיתִי דֻבְשָׁנִים. מַטְעַמִּים לְסַבְתָּא, כַּאֲשֶׁר אָהֲבָה. שַׂמְתִּי אוֹתָם בַּסַּל הַזֶּה וְגַם סֵפֶל חֶמְאָה נָתַתִּי בּוֹ. קְחִי וּלְכִי וַהֲבִיאִי אוֹתָם לְסַבְתָּא וְגַם בִּשְׁלוֹמָהּ שַׁאֲלִי”.
לָקְחָה כִּפָּה אֲדֻמָּה אֶת הַסַּל, נָשְׁקָה לְאִמָּא וְהָלְכָה. הִיא יָדְעָה אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵית־סַבְתָּא, הַנִּמְצָא הַרְחֵק מֵעֵבֶר לַיַּעַר, וְהָלְכָה בָּהּ וְשָׂמְחָה, כִּי מִיָּד תִּרְאֶה אֶת סַבְתָּא.
הוֹלֶכֶת הִיא בַּיַּעַר וְהִנֵּה זְאֵב בָּא לִקְרָאתָהּ. זְאֵב אָפֹר וְגָדוֹל, לוֹטֵשׁ אֶת שִׁנָּיו הַחַדּוֹת, מְשַׁרְבֵּב אֶת לְשׁוֹנוֹ הָאֲדֻמָּה – וּפִתְאֹם אוֹמֵר:
“שָׁלוֹם עָלַיִךְ, כִּפָּה אֲדֻמָּה!”
וְאָמְנָם, רָצָה הַזְּאֵב לִטְרֹף אוֹתָהּ, אַךְ פַּחַד מִפְּנֵי שׁוֹמְרֵי הַיַּעַר שֶׁעָמְדוּ לֹא רָחוֹק מִשָּׁם, אֲשֶׁר לְקוֹל צַעֲקַת הַיַּלְדָּה הָיוּ רוֹדְפִים אַחֲרָיו. עַל כֵּן עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ כְּיָדִיד טוֹב וְהוֹסִיף:
“לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת, כִּפָּה אֲדֻמָּה?” וְכִפָּה אֲדֻמָּה עוֹד טֶרֶם יָדְעָה, כִּי סַכָּנָה גְדוֹלָה הִיא לַעֲמֹד בַּיַּעַר וּלְשׂוֹחֵחַ עִם זְאֵבִים וְעָנְתָה לוֹ:
“שָׁלוֹם, שָׁלוֹם! אֲנִי הוֹלֶכֶת אֶל סַבְתָּא, דֻּבְשָׁנִים וְחֶמְאָה אֲנִי מְבִיאָה לָהּ”.
“הַעוֹד רָחוֹק אֶל בֵּית סַבְתָּא?” – שָׁאַל הַזְּאֵב.
“עוֹד רָחוֹק. – עָנְתָה כִּפָּה אֲדֻמָּה. – שָׁם, בִּקְצֵה הַכְּפָר, עַל יַד טַחֲנַת־הָרוּחַ עוֹמֵד בֵּיתָהּ הַקָּטָן”.
“יָפֶה, – אָמַר הַזְּאֵב. – גַּם אֲנִי אֵלֵךְ לְבַקֵּר אֶת סַבְתָּא, אַךְ בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת אֵלֵךְ. וְנִרְאֶה מִי יַגִּיעַ לְשָׁם רִאשׁוֹן”.
נָשָׂא הַזְּאֵב רַגְלָיו וְרָץ לְדַרְכּוֹ.
כִּפָּה אֲדֻמָּה עוֹד מְהַלֶּכֶת בַּמִּשְׁעוֹל, קוֹטֶפֶת פְּרָחִים – זֵר לְסַבְתָּא – וְהַזְּאֵב כְּבַר הִגִּיעַ לַבַּיִת הַקָּטָן שֶׁעַל יַד טַחֲנַת־הָרוּחַ. תּוּק־תּוּק! – הֵחֵל דּוֹפֵק עַל הַדֶּלֶת.
“מִי שָׁם?” – שׁוֹאֶלֶת סַבְתָּא.
“זֶה אֲנִי, נֶכְדָּתֵךְ, כִּפָּה אֲדֻמָּה! – עָנָה הַזְּאֵב בְּקוֹל דָקִיק. – בָּאתִי אֵלַיִךְ לִשְׁאֹל לִשְׁלוֹמֵךְ. דֻּבְשָׁנִים וְחֶמְאָה הֵבֵאתִי לָךְ. פִּתְחִי לִי, סַבְתָּא”.
“מִשְׁכִי בַּחֶבֶל, נֶכְדָּתִי, וּמִיָּד תִּפָּתַח הַדֶּלֶת”.
מָשַׁךְ הַזְּאֵב בַּחֶבֶל – וְהַדֶּלֶת נִפְתְּחָה. רָאֲתָה סַבְתָּא אֵת הַזְּאֵב וּכְהֶרֶף־עַיִן בָּרְחָה אֶל הַמִּטְבָּח וּמִשָּׁם בַּדֶּלֶת הַשְּׁנִיָּה – הַחוּצָה.
רָאָה הַזְּאֵב כִּי לֹא הִצְלִיחַ לִטְרֹף אֵת סַבְתָּא, אָמַר בְּלִבּוֹ:
“עַכְשָׁו אֶנְהַג בְּחָכְמָה”.
מֶה עָשָׂה?
שָׁכַב בְּמִטָּתָהּ שֶׁל סַבְתָּא וְחִכָּה לְבוֹאָהּ שֶׁל כִּפָּה אֲדֻמָּה. עַד מְהֵרָה נִשְׁמַע קוֹל דְּפִיקָה עַל הַדֶּלֶת:
תּוּק־תּוּק!
“מִי שָׁם?” – שֶׁאֵל הַזְּאֵב בְּקוֹל צָרוּד כְּקוֹל זְקֵנָה חוֹלָה.
"זֶה אֲנִי, – אָמְרָה כִּפָּה אֲדֻמָּה – נֶכְדָּתֵךְ. דֻּבְשָׁנִים וְחֶמְאָה הֵבֵאתִי לָךְ. פִּתְחִי לִי, סַבְתָּא!
“מִשְׁכִי בַּחֶבֶל, נֶכְדָּתִי, וּמִיָּד תִּפָּתַח הַדֶּלֶת”.
מָשְׁכָה כִּפָּה אֲדֻמָּה בַּחֶבֶל וְהַדֶּלֶת נִפְתְּחָה. נִכְנְסָה אֶל הַחֶדֶר וְהִנֵּה הִיא רוֹאָה סַבְתָּא שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה מְכֻסָּה בִּשְׂמִיכָה מֵעַל לְרֹאשָׁהּ.
“מַה לָּךְ, סַבְתָּא?” – שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה בִּדְאָגָה
“חוֹלָה אֲנִי” – נִשְׁמַע קוֹל מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה.
“בּוֹאִי, שִׁכְבִי עַל יָדִי וְאֶת הַסַּל הַעֲמִידִי בַּפִּנָּה”.
שָׁכְבָה כִּפָּה אֲדֻמָּה בַּמִּטָּה, נָגְעָה בְּסַבְתָּא וְשָׁאֲלָה:
“לָמָּה זֶה אֲרֻכּוֹת אָזְנַיִךְ כָּל כָּךְ?”
“כְּדֵי שֶׁאֵיטִיב לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלֵךְ!”
“וְלָמָּה זֶה עֵינַיִךְ גְּדוֹלוֹת כָּל כָּךְ, סַבְתָּא?”
“כְּדֵי שֶׁאֵיטִיב לִרְאוֹת אֶת פָּנַיִךְ, נֶכְדָּתִי”!
“וְלָמָּה זֶה שִׁנַּיִךְ חַדּוֹת כָּל כָּךְ, סַבְתָּא!”
“הִנֵּה לָמָּה!” קָרָא הַזְּאֵב וּפַעַר אֶת פִּיו לִטְרֹף אוֹתָהּ.
לֹא הִסְפִּיק הַזְּאֵב לִתְפֹּשׂ אֵת כִּפָּה אֲדֻמָּה וּשְׁנֵי שׁוֹמְרֵי הַיַּעַר, שֶׁסַּבְתָּא הִזְעִיקָה אוֹתָם, פָּרְצוּ אֶת הַדֶּלֶת, תָּפְשׂוּ אֶת הַזְּאֵב וְקָשְׁרוּ אוֹתוֹ בַּחֲבָלִים. סַבְתָּא וְכִּפָּה אֲדֻמָּה שָׂמְחוּ מְאֹד – וְהַזְּאֵב נִכְלָא בְּגַן־הַחַיּוֹת.