בַּיִת קָט עוֹמֵד בַּיַּעַר,

יֵשׁ חַלּוֹן בּוֹ, יֵשׁ לוֹ שַׁעַר,

אַךְ הַבַּיִת מַה מּוּזָר,

הֲיָדַעְתָּ מִי שָׁם גָּר?

שָׁמָּה גָרָה לָהּ בְּנַחַת,

מִשְׁפָּחָה אַחַת מֻצְלַחַת:

גָּר שָׁם דֹּב, דֻּבָּה, דֻּבּוֹן –

מַה שּׁוֹבָב הוּא הַקָּטֹן

מִתְפַּנֵּק הוּא, מִשְׁתַּגֵּעַ,

לַהוֹרִים אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ,

לֹא לָאֵם וְלֹא לָאָב,

בְּקִצּוּר – דֻּבּוֹן שׁוֹבָב.

כָּל הַיּוֹם הָאֵם קוֹרֵאת לוֹ –

הוּא בַּחוּץ רַק מְשׁוֹטֵט לוֹ

וְתָמִיד הוּא רַק עוֹנֶה:

“לֹא רוֹצֶה”, רַק “לֹא רוֹצֶה!”

בּוֹא, דֻּבִּי, – אוֹמֶרֶת אִמָּא, –

הִכָּנֵס הַבַּיְתָה פְּנִימָה.

הֵן וַדַּאי אַתָּה רָעֵב!

– לֹא רוֹצֶה – הוּא מִתְחַצֵּף.

לֶאֱכֹל בּוֹא – הִיא אוֹמֶרֶת, –

דְּבַשׁ הֵבֵאתִי מִכַּוֶּרֶת,

דֹּב גָּדוֹל, חָזָק תִּהְיֶה.

– לֹא רוֹצֶה, לֹא רוֹצֶה.

בּוֹכָה אִמָּא, מִתְעַצֶּבֶת,

– אוֹי לִי, אוֹי לִי! מְדוֹבֶבֶת –

רַע יַלְדִּי, רָשָׁע כָּזֶה,

רַק יֹאמַר לִי: לֹא רוֹצֶה.

כָּךְ אָמְרָה, אַךְ אֶת דְּבָרֶיהָ

הַדֻּבּוֹן כְּבָר לֹא שׁוֹמֵעַ.

אֶת הַשַּׁעַר הוּא פָּתַח,

מִן הַבַּית חִישׁ בָּרַח.

אַךְ מַלְאָךְ יֵשׁ בַּשָּׁמַיִם

וְהוּא טוֹב וְזַךְ כְּנָפַיִם.

הוּא רָאָה אֶת הַדָּבָר:

– אֲלַמֵּד אוֹתוֹ! – אָמַר.

הַמַּלְאָךְ פִּתְאֹם הוֹפִיעַ,

וּמַהֵר כָּנָף הֵנִיעַ.

הַדֻּבּוֹן כְּלוּם לֹא הִרְגִּישׁ

וְשָׂמֵחַ רָץ בַּכְּבִישׁ.

הוּא שִׂחֵק, צָחַק בְּלִי הֶרֶף

עַד אֲשֶׁר יָרַד הָעֶרֶב,

אֶל אִמּוֹ לָשׁוּב רָצָה

אַךְ הַדֶּרֶךְ לֹא מָצָא.

הִנֵּה שָׁם אִשָּׁה עוֹבֶרֶת.

לְסַפֵּר רָצָה לַגְּבֶרֶת

כִּי בַּיַּעַר הוּא תוֹעֶה.

אַךְ אָמַר לָהּ – לֹא רוֹצֶה!

הַדֻּבּוֹן עוֹד רָץ אַחֲרֶיהָ,

אוּלָם מַה־זֶּה הוּא שׁוֹמֵעַ?

כָּל אֲשֶׁר הוּא מְדַבֵּר:

לֹא רוֹצֶה – וְלֹא יוֹתֵר.

אָז הֵבִין מַה־זֶּה הָיָה לוֹ,

כִּי קָרָה דָבָר נוֹרָא לוֹ:

לְדַבֵּר פִּתְאֹם שָׁכַח,

דִּבּוּרוֹ מִפִּיו נִלְקַח.

הִנֵּה הוּא דּוֹפֵק עַל דֶּלֶת.

– מַה לְּךָ? – אִשָּׁה שׁוֹאֶלֶת.

– לֹא רוֹצֶה – הוּא מְבַקֵּשׁ.

– לֵךְ מִכָּאן – תֹּאמַר – טִפֵּשׁ!

אֶל הַכְּפָר דֻּבּוֹן בּוֹרֵחַ,

הוּא בּוֹכֶה וּמִתְיַפֵּחַ.

אַךְ כָּל אִישׁ עָלָיו צוֹחֵק.

לֹא רוֹצֶה – הוּא רַק צוֹעֵק.

הִנֵּה אִישׁ חַלּוֹן פּוֹתֵחַ:

– מָה אַתָּה, דֻּבּוֹן, צוֹוֵחַ?

לֶאֱכֹל תִּרְצֶה, לִישֹׁן?

נָא אֱמֹר מַהֵר, דֻּבּוֹן.

לֹא רוֹצֶה – רַק מְיַלֵּל הוּא.

אָז כֵּלִים לִזְרֹק הֵחֵלּוּ

מִכָּל דֶּלֶת, כָּל חַלּוֹן,

– בְּרַח לְךָ, דֻּבּוֹן־טִפְּשׁוֹן…

וְזוֹרְקִים עָלָיו מִמַעַל

סִיר, מַקֵּל, צַלַּחַת, נַעַל –

עַל הָאָרֶץ הוּא שׁוֹכֵב,

לֹא רוֹצֶה – הוּא מְיַבֵּב.

אֶת רֹאשִׁי אֵיפֹה אָשִׂימָה?

מִי יָשִׁיב אוֹתִי אֶל אִמָּא?

– הַדֻּבּוֹן אֲזַי חָשַׁב –

אֵיךְ אֲנִי הַבַּיְתָה שָׁב?

אִם אֲנִי אָשׁוּב לְאִמָּא,

כָּל אֲשֶׁר תַּגִּיד אַסְכִּימָה

– הַדֻּבּוֹן בַּלֵּב חָשַׁב –

יֶלֶד טוֹב אֶהְיֶה עַכְשָׁו.

זֹאת שָׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם

הַמַּלְאָךְ זַךְ הַכְּנָפַיִם –

מַלְאָכִים יוֹדְעִים מִיָּד

מַה חוֹשֵׁב לֵב כָּל אֶחָד…

הַמַּלְאָךְ אָז שׁוּב הוֹפִיעַ,

וּמַהֵר כָּנָף הֵנִיעַ,

בַּדֻּבּוֹן נָגַע עַל פִּיו,

דִּבּוּרוֹ הוּא לוֹ הֵשִׁיב.

הַדֻּבּוֹן מְאֹד תָּמֵהַּ.

אֶת קוֹלוֹ הוּא שׁוּב שׁוֹמֵעַ.

בְּקוֹל רָם עַכְשָׁו הִגִּיד:

– יֶלֶד טוֹב אֶהְיֶה תָּמִיד!

הַדֻּבּוֹן צִלְצֵל בְּדֶלֶת.

– מַה לְּךָ? – אִשָּׁה שׁוֹאֶלֶת.

– בְּדַרְכִּי אֲנִי תוֹעֶה,

אֶל אִמִּי אֲנִי רוֹצֶה.

אֶל בֵּיתוֹ אוֹתוֹ הֵבִיאָה.

אִמָּא אָז רֹאשָׁהּ הֵנִיעָה:

– רַע אַתָּה, דֻּבִּי, מְאֹד,

תַּעֲשֶׂה לִי רַק צָרוֹת.

הַדֻּבּוֹן רֹאשׁוֹ הִנִּיחַ

עַל חֵיק אִמָּא וְהִבְטִיחַ:

– סִלְחִי, אִמָּא, מֵעַכְשָׁו

לֹא אֶהְיֶה עוֹד בֵּן שׁוֹבָב.

וּמֵאָז הַיּוֹם וָהָלְאָה

הַדֻּבּוֹן בַּכֹּל שָׁמַע לָהּ:

גַּם אוֹכֵל וְגַם שׁוֹתֶה,

לֹא יֹאמַר עוֹד: לֹא רוֹצֶה…