שׁוּעָל רָעֵב עָבַר לְיַד כֶּרֶם, וְהִנֵה הוּא רוֹאֶה מֵעֵבֶר לַגָדֵר שֶׁמִסָבִיב לַכֶּרֶם גֶפֶן מְטַפֶּסֶת, עֲנָבֶיה בְּשֵׁלִים וּמְלֵאֵי עָסִיס, וְהֵם נִתְלִים מֵעַל הַגָדֵר הַגְבֹהָה אַשְׁכְּלוֹת־אַשְׁכְּלוֹת וְנוֹצְצִים כְּאִזְמָרַגְדִים.

נִשְׁתּוֹקֵק הַשׁוּעָל לֶאֱכֹל מִן הָעֲנָבִים הַטוֹבִים הָאֵלֶה, פִּיו מָלֵא רֹק, עֵינָיו נִלְטְשׁוּ, שִׁנָיו נֶחְשְׂפוּ – אַךְ גְבֹהָה הַגָדֵר וְאֵין הוּא יָכוֹל לְהַשִׂיג אַף אֶשְׁכּוֹל אֶחָד.

רוֹאוֹת הָעֵינַיִם,

אַךְ קְצָרוֹת הַכַּפַּיִם.

הִתְרוֹצֵץ הַשּׁוּעָל אָנֶה וָאָנָה. צַר הָיָה לוֹ לַעֲזֹב אֶת הַמָקוֹם וּלְבַסוֹף קָרָא בְּרֹגֶז רַב:

אֵין זֹאת, כִּי יָפִים הֵם

רַק לְמַרְאִית־עַיִן –

אַךְ אִם תֹּאכְלֵם

תִּקְהֶינָה הַשִׁנַיִם…

כַּךְ אָמַר וְהָלַךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ.