פַּעַם אַחַת מָצְאָה בַּת־הָעוֹרֵב חֲרִיץ־גְּבִינָה גָדוֹל. שָׂמְחָה הָעוֹרְבָה בַּמְצִיאָה, עָלְתָה עַל אַחַד הָעֵצִים הַגְּבוֹהִים וְיָשְׁבָה עַל עָנָף אֶחָד מוּכָנָה וּמְזֻמָּנָה לְהַתְחִיל בִּסְעֻדָּה. פִּתְאֹם עָבַר שׁוּעָל רָעֵב, רָאָה אֶת הַגְבִינָה בְּפִי בַּת־הָעוֹרֵב וְתֵאָבוֹן גָּדוֹל תָּקַף אוֹתוֹ. פָּנָה הַשּׁוּעָל הַפִּקֵּח אֶל בַּת־הָעוֹרֵב וְאָמַר לָהּ: – “שָׁלוֹם לָךְ, גְּבֶרֶת לְתִפְאֶרֶת, יָפִית מִכָּל בְּנוֹת־הַכָּנָף, מַה יָּפוֹת נוֹצוֹתַיִךְ בֵּין עֲלֵי הֶעָנָף, מַה יָּפֶה הַמַּקּוֹר, וּזְנָבֵךְ הַשָּׁחוֹר, רְאוּיָה אַתְּ לִהְיוֹת מַלְכָּה עַל כָּל הָעוֹפוֹת. הֲתֵיטִיבִי גַם לָשִׁיר לְפָחוֹת כַּזָּמִיר?”

מָצְאוּ דִבְרֵי הַשּׁוּעָל חֵן בְּעֵינֵי בַּת־הָעוֹרֵב. רָצְתָה לְהוֹכִיחַ, כִּי גַם לָשִׁיר הִיא יוֹדַעַת, פָּתְחָה אֶת פִּיהָ… וְאוֹתוֹ רֶגַע נָפְלָה הַגְּבִינָה לְמַטָּה. חָטַף הַשּׁוּעָל אֶת הַגְּבִינָה, אָכַל אוֹתָהּ בְּתֵאָבוֹן, לִקֵּק אֶת שְׂפָתָיו שְׂבַע־רָצוֹן וְאָמַר: – “אוֹהֵב מַחֲמָאוֹת וּמִתְגַּנְדֵּר – שֵׂכֶל לוֹ חָסֵר. זִכְרִי זֹאת, בַּת עוֹרֵב, אַל תָּשִׂימִי לֵב לְדִבְרֵי הֶחָנֵף”.