יָצֹא יָצְאָה בַּת־אִכָּר אַחַת לַקָּצִיר וְאֶת כַּד הֶחָלָב, אֲשֶׁר לָקְחָה אִתָּהּ לְהַרְווֹת בּוֹ אֶת צִמְאוֹנָהּ, טָמְנָה בֵּין עֲרֵמַת־הָאֲלֻמּוֹת. עָבַר שׁוּעָל אֶחָד, הִרְגִּישׁ בְּרֵיחַ הֶחָלָב הַנָּעִים, הִתְגַּנֵּב בַּחֲשַׁאי לַמַּחֲבוֹא, שָׂם רֹאשׁוֹ אֶל תּוֹךְ הַכַּד וְהֵחֵל לוֹגֵם – לוֹג־לוֹג־לְגֹם! עַד שֶׁשָּׁתָה אֶת הַכֹּל. רָצָה הַשּׁוּעָל לָשׁוּב אֶל מְאוּרָתוֹ וְהִנֵּה צָרָה – אֵינוֹ יָכוֹל לְחַלֵּץ אֶת רֹאשׁוֹ מִן הַכַּד. הִתְרוֹצֵץ הַשּׁוּעָל אָנֶה וָאָנָה, טִלְטֵל אֶת רֹאשׁוֹ הַתָּקוּעַ עָמֹק בַּכַּד וְאָמַר: – “כַּד, כַּדִּי, דַּי מַחֲמַדִּי! הַקֵּץ, הַקֵּץ לְהִתְלוֹצֵץ, קְצָת צָחַקְתָּ לִי, קְצָת לָעַגְתָּ לִי, עַכְשָׁו – דַּי לְךָ, חַבּוּב, תֵּן הַבַּיְתָה לִי לָשׁוּב”. אַךְ הַכַּד הִתְעַקֵּשׁ, עֲשֵׂה לוֹ מַה שֶׁתַּעֲשֶׂה, אַךְ מִן הָרֹאשׁ אֵינוֹ מַרְפֶּה. הִתְרַגֵּז הַשּׁוּעָל וְאָמַר: – “חַכֵּה־חַכֵּה, אִם לֹא תַרְפֶּה מֵרְצוֹנְךָ הַטּוֹב – אַטְבִּיעַ אוֹתְךָ בַּנָּהָר הַקָּרוֹב”. רָץ הַשּׁוּעָל אֶל הַנָּהָר. שָׂם אֶת הַכַּד בַּמַּיִם וְרָצָה לְהַטְבִּיעוֹ – וְאָמְנָם: נִטְבַּל הַכַּד בַּמַּיִם וְנִטְבַּע מִיָּד, אַךְ גַּם הַשּׁוּעָל נִמְשַׁךְ הַמַּימָה וְאָבַד.