דּוּמָם יָשֵׁן הָאַרְיֵה. פִּתְאֹם עָבַר עַכְבָּר קָטָן וְנָגַע בְּדִיּוּק בְּאַפּוֹ. הֵקִיץ הָאַרְיֵה וְהֵרִים אֶת כַּפוֹ עַל הָעַכְבָּר. נִבְהַל הָעַכְבָּר וְהֵחֵל רוֹעֵד מִפַּחַד. רָאָה אֶת הָאַרְיֵה הַנּוֹרָא וְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו: – “אַרְיֵה, אַרְיֵה! אָנָּא סְלַח לִי עַכְשָׁו, אֶגְמֹל לְךָ עוֹד חֶסֶד רָב”.

צָחַק מֶלֶךְ־הַחַיוֹת וְאָמַר: – “עַכְבָּר לֵיצָן עַכְבָּר שׁוֹבָב, אַתָּה תִּגְמֹל לִי חֶסֶד רָב? בְּרַח לְךָ, עַכְבָּר, וָנוּס! בְּפַעַם אַחֶרֶת לֹא אָחוּס”.

נָשָׂא הָעַכְבָּר אֶת רַגְלָיו, חֲמִיק־מִיק – בָּרַח…

יוֹם אֶחָד נִלְכַּד הָאַרְיֵה בְּמַלְכֹּדֶת. כְּכָל שֶׁנִּסָּה לָצֵאת מִמֶּנָּה – הִסְתַּבֵּךְ עוֹד יוֹתֵר בַּחֲבָלֶיהָ, עַד שֶׁחָשַׁב כִּי אָבֹד אָבַד. פִּתְאֹם בָּא הָעַכְבָּר הַקָּטָן וְהֵחֵל מְכַרְסֵם בַּמַּלְכֹּדֶת. אֶחָד אֶחָד נִתְּקוּ הַחֲבָלִים וְהָאַרְיֵה יָצָא לַחָפְשִׁי. אָמַר לָעַכְבָּר: – חֵן חֵן לְךָ, מַחְמַדִּי, חֶסֶד גָּדוֹל עָשִׂיתָ עִמָּדִי…