זְאֵב כָּחוּשׁ, רָזֶה מְאֹד, כֻּלּוֹ עוֹר וַעֲצָמוֹת, פָּגַשׁ פַּעַם אַחַת בְּכֶלֶב טוֹב־מַרְאֶה. הִסְתַּכֵּל בּוֹ הַזְּאֵב בְּקִנְאָה וְאָמַר: – אֱמֹר נָא לִי, יְדִיד יָקָר, מֵאַיִן לְךָ גּוּף חָלָק וּבְרִיא־בָשָׂר? גַּלֵּה־נָא לִי אֶת זֶה הַסּוֹד, אֵיךְ הִגַּעְתָּ לְכָל זֹאת?
– פָּשׁוּט – עָנָה הַכֶּלֶב – אֶת בֵּית אֲדוֹנִי אֲנִי שׁוֹמֵר, נוֹבֵחַ אֲנִי עַל כָּל עוֹבֵר, מַזְהִיר אֲנִי כָּל גַּנָּב וְאֶל הַבַּיִת לֹא יִקְרַב, וּמְקַבֵּל אֲנִי כְּשָׂכָר – דִּירָה נָאָה וּבָשָׂר. אִם רְצוֹנְךָ בְּכָךְ, עִמָּדִי אוֹתְךָ אֶקַּח. תּוּכַל לִחְיוֹת בַּטּוֹב כָּמוֹנִי, וְלֹא תֵדַע עוֹד רָעָב וָעֹנִי.
שָׂמַח הַזְּאֵב לְדִבְרֵי הַכֶּלֶב וְהָלַךְ עִמּוֹ.
עוֹד הֵם הוֹלְכִים וְהִנֵּה הִשְׁגִּיחַ הַזְּאֵב בִּרְצוּעָה עַל צַוַּאר הַכֶּלֶב. שָׁאַל אוֹתוֹ:
– וְלָמָּה לְךָ, יָדִיד יָקָר, רְצוּעָה עַל הַצַּוָּאר?
– לֹא כְלוּם – עָנָה הַכֶּלֶב – סִמָּן הוּא לַשַּׁרְשֶׁרֶת אֲשֶׁר אֶת צַוָּארִי אוֹסֶרֶת.
– הִנֵּה כִּי כֵן – קָרָא הַזְּאֵב – אִם בְּשַׁרְשֶׁרֶת אַתָּה קָשׁוּר, אִתְּךָ יַחַד לֹא אָגוּר. מוּטָב אֶרְעַב, מוּטָב אֶסְבֹּל, אַךְ הַחֹפֶשׁ לִי יָקָר מִכֹּל.