שְׁנֵי תְיָשִׁים עַקְשָׁנִים וּקְשֵׁי־עֹרֶף נִפְגְּשׁוּ יוֹם אֶחָד עַל קוֹרַת־גֶּשֶׁר צָרָה, נְטוּיָה מֵעַל הַנַּחַל. צַר הָיָה הַגֶּשֶׁר עֵד מְאֹד וּבְשׁוּם פָּנִים לֹא יָכְלוּ הַתְּיָשִׁים לַעֲבֹר בּוֹ בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת. אֶחָד מֵהֶם חַיָב הָיָה לָסֶגֶת אֲחֹרַנִּית, לָרֶדֶת מִן הַקּוֹרָה וּלְחַכּוֹת עַד שֶׁהַשֵּׁנִי יַעֲבֹר בָּהּ. אַךְ הֵם הָיוּ עַקְשָׁנִים מְאֹד וְאַף אֶחָד מֵהֶם לֹא רָצָה לַחֲזֹר אֶל עֶבְרוֹ.
– פַּנֵּה לִי דֶרֶךְ, סוּר הַצִּדָּה! – קָרָא הָאֶחָד.
– וְאַתָּה, וְכִי אָדוֹן אַתָּה, הַגִּידָה? – הֵשִׁיב הַשֵּׁנִי וְהוֹסִיף – אֲנִי אָדוֹן, כִּי עָלִיתִי הָרִאשׁוֹן!
– לֹא, אֶחָא, הֲרֵי קָשִׁישׁ אֲנִי מִמְּךָ כָּל כָּךְ, הַאִם אָסוּר מִדַּרְכִּי לִפְנֵי פִּרְחָח?
וּמִבְּלִי חֲשׁוֹב הַרְבֵּה הֵחֵלּוּ שְׁנֵי הַתְּיָשִׁים לְהִדָּחֵף. הֵם הִתְנַגְּשׁוּ בְּרָאשֵׁיהֶם, הִסְתַּבְּכוּ בְּקַרְנֵיהֶם, בְּרַגְלֵיהֶם הַדַּקִּיקוֹת נֹאחֲזוּ בַּקּוֹרָה, וְהוֹדְפִים וְדוֹחֲקִים זֶה אֶת זֶה. לַחָה הָיְתָה הַקּוֹרָה, חֲלַקְלַקָּה מְאֹד – מָעֲדוּ רַגְלֵי הַתְּיָשִׁים וּשְׁנֵיהֶם נָפְלוּ יָשָׁר הַמָּיְמָה.