זַרְזִיר אֶחָד צָמָא מְאֹד לְמַיִם. זְמַן רַב הִתְעוֹפֵף מֵעַל פְּנֵי הַשָּׂדוֹת וְהַגַּנִּים וְלֹא מָצָא בָּהֶם אַף פֶּלֶג קָטָן, אַף שְׁלוּלִית אַחַת שֶׁיּוּכַל לִשְׁתּוֹת מִמֵּימֶיהָ. פִּתְאֹם רָאָה כַּד וּבַכַּד מַיִם.
שָׂמַח הַזַּרְזִיר לְמַרְאֵה הַכַּד, יָרַד עָלָיו וְרָצָה לִשְׁתּוֹת מִמֵּימָיו. הוּא שָׂם בּוֹ אֶת רֹאשׁוֹ, עָמֹק־עָמֹק נָעַץ בּוֹ אֶת מַקּוֹרוֹ – אַךְ אֶל הַמַּיִם לֹא הִגִּיעַ. גָּבֹהַּ הָיָה הַכַּד – וּמֵימָיו הָיוּ מְעַטִּים מְאֹד. הוּא רָצָה לִשְׁבֹּר אֶת הַכַּד – אַךְ הַכַּד הָיָה חָזָק מִמַּקּוֹרוֹ, הוּא נִסָּה לַהֲפֹךְ אֶת הַכַּד עַל פִּיו – אַךְ כָּבֵד הָיָה הַכַּד, כָּבֵד מִדַּי.
לְבַסּוֹף מָצָא הַזַּרְזִיר תַּחְבּוּלָה מֻצַלַחַת: בְּסַבְלָנוּת רַבָּה הֵחֵל לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים קְטַנּוֹת אֶל תּוֹךְ הַכַּד. בְּזוֹ אַחַר זוֹ לָקַח אֶת הָאֲבָנִים בְּמַקּוֹרוֹ וּזְרֹק־זְרֹק אֶל הַכַּד. עָלוּ הַמַּיִם בַּכַּד עָלֹה וְהִתְרוֹמֵם – עַד שֶׁהַזַּרְזִיר הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם בְּמַקּוֹרוֹ וְאָז שָׁתָה לָרְוָיָה.