קִפֵּץ וְדִלֵג לוֹ סְנָאִי קָטָן מֵעָנָף לְעָנָף וּפִתְאֹם הִתְנוֹדֵד וְנָפַל יָשָׁר עַל זְאֵב אָפֹר, שֶׁיָשֵׁן אוֹתָהּ שָׁעָה לְרַגְלֵי הָעֵץ. הֵקִיץ הַזְאֵב, תָּפַשׂ בְּכַפּוֹ אֶת הַסְנָאִי וְרָצָה לִטְרֹף אוֹתוֹ.

– הַרְפֵּה מִמֶנִי! – הִתְחַנֵן הַסְנָאִי.

הִסְתַּכֵּל בּוֹ הַזְאֵב וְאָמַר:

– יָפֶה, אֶעֱשֶׂה כְּבַקָשָׁתְךָ. אַךְ אֱמֹר לִי, לָמָה זֶה עַלִיזִים וּשְׂמֵחִים אַתֶּם, הַסְנָאִים? הִנֵה אֲנִי מִתְהַלֵךְ עָצוּב כָּל הַיָמִים, וְאֶתְכֶם רוֹאֶה אֲנִי מְקַפְּצִים תָּמִיד עַל הָעֵצִים עַלִיזִים וּשְׂמֵחִים וּמְשַׂחֲקִים בִּמְשׁוּבָה.

אָמַר הַסְנָאִי: – תֵּן לִי לַעֲלוֹת עַל הָעֵץ וּמִשָּׁם אָשִׁיב תְּשׁוּבָה. כָּאן מְפַחֵד אֲנִי מִפָּנֶיךָ.

הִרְפָּה מִמֶנוּ הַזְאֵב. וְהַסְנָאִי – קְפֹץ־קְפֹץ – וּכְהֶרֶף־עַיִן כְּבָר יָשַׁב עַל עָנָף גָבֹהַּ. פָּנָה אֶל הַזְּאֵב וְקָרָא: – עָצוּב אַתָּה כָּל הַיָמִים, כִּי חַיָה רָעָה אַתָּה, זְאֵב. רֹעַ לִבְּךָ גּוֹזֵל מִמְךָ כָּל שִׂמְחָה. אַךְ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ. אָנוּ שְׂמֵחִים וְעַלִיזִים תָּמִיד. כִּי בַּעֲלֵי־חַיִים טוֹבִים אָנוּ וְאֵין אָנוּ עוֹשִׂים כָּל רָעָה לְזוּלָתֵנוּ.