הָיֹה הָיָה זְאֵב, כָּחוּשׁ וְדַל־בָּשָׂר. זֶה לוֹ שְׁנֵי יָמִים תְּמִימִים שֶׁכָּל אֹכֶל לֹא בָּא אֶל פִּיו. תָּעֹה תָעָה בִּרְדִיפָתוֹ אַחֲרֵי הַטֶרֶף וְלֹא מָצָא אֶת דַּרְכּוֹ אֶל יַעֲרוֹ. עַתָּה נָדַד בְּמָקוֹם שָׁמֵם וְהוּא רָעֵב, רָעֵב מְאֹד. רַגְלָיו כּוֹשְׁלוֹת וְהוּא עָיֵף מֵרֹב רִיצָה.

הוֹלֵךְ לוֹ הַזְאֵב בֵּין טְרָשִׁים וּסְלָעִים, מְרַחְרֵחַ עַל סְבִיבוֹתָיו, אוּלַי יִמְצָא בַּמֶה לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשׁוֹ – וָאָיִן.

פִּתְאֹם רוֹאֶה הוּא וְהִנֵה עֵז עוֹמֶדֶת עַל גִבְעַת־טְרָשִׁים וּמְלַכֶחֶת עֵשֶׂב דַל. רָצָה לָגֶשֶׁת אֵלֶיהָ וְאֵינוֹ יָכוֹל. אֲבָנִים חַדוֹת חוֹסְמוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ בְּפָנָיו. עָמַד הַזְּאֵב וְקָרָא:

– מוּטָב לָךְ לָרֶדֶת לְמַטָה. כָּאן הַמָּקוֹם נוֹחַ וְגַם הָעֵשֶׂב עָרֵב יוֹתֵר.

וְהָעֵז עוֹנֶה לְעֻמָתוֹ:

– לֹא לְשֵׁם כָּךְ, זְאֵבֵי, אַתָּה קוֹרֵא לִי. לֹא לִמְזוֹנוֹתַי אַתָּה דוֹאֵג, כִּי אִם לִכְרֵסְךָ שֶׁלְךָ.