בְּגַן הַכְּרִיזַנְטֵמוֹת שְׁנֵינוּ הִשְׁתַּעְשַׁעְנוּ,
וְגַן הַכְּרִיזַנְטֵמוֹת מְסִלּוֹתָיו אָבְלוּ,
אַלְמוֹג־שְׁבִילָיו – מִשְׁטַח גְּדִישֵׁי עָלִים
נָבְלוּ.
מְשׁוּבַת־חֶמְדָּה הָיְתָה וְרַהַב־נֹעַר בָּנוּ,
שָׁאַפְנוּ מְלֹא חָזֵנוּ טַחַב־חֹם־בָּצִיר, –
וַיַּעַבְרֵנוּ רֵיחַ שֶׁלְּאַחַר קָצִיר…
הָרוּחַ לִפְּפָה לְחִי זֶ’נְיָה, אֲפַרְסֵק־חֶמֶד,
מַבְהִיק לְבֶן שִׁנֶּיהָ וּשְׂפָתָהּ מְגָרָה…
הַס, זֶ’נְיָה, מֵהִתְנַשֵּׁק! בַּגַּן בְּדִידָה,
מוֹרָא.
אוּלָם צְחוֹקָהּ מְחַלֵּל דְּמָמָה זוֹ הַנִּזְעֶמֶת:
מַה־לָּנוּ וְלַבְּדִידָה? בְּדָמֵנוּ שְׁיָר הַקַּיִץ,
רְוָיָה כּוֹס נְעוּרֵינוּ וְנִפְרֹץ כָּל חַיִץ…
הַכְּרִיזַנְטֵמָה, שׁוּרִי, מַה מְּאֹד נֶעֱצֶבֶת!
פְּזוּרַת צַמָּה תַּשְׁפִּיל לָאֲדָמָה עֵינָהּ,
וְיִנְדֹּף עַל עֲרוּגַת שַׁלֶּכֶת יְגוֹנָהּ…
וְהִיא בְּאָזְנַי אָז: "חֶלְְקָתֵנוּ לֹא נֶעֱזֶבֶת,
לְעֵינֵינוּ פָּז נָפוֹץ, שִׁמְשֵׁנוּ נְדָבָה,
בַּכֹּל מִכֹּל שׁוֹפַעַת לָנוּ אַהֲבָה".
כְּמוֹ שְׂעִירִים, אֲשֶׁר בָּאָחוּ הִשְׁתַּעְשָׁעוּ,
אָז הִתְפַּלַּשְׁנוּ בֶּעָלִים בִּצְחוֹק־עַזּוּת,
עִנְבַּר־עֵנָב בָָּעַיִן וּבַגּוּף קַלּוֹת…
וְרוּחַ כִּי עָבְרָה – הַגִּבְעוֹלִים נִשָּׂאוּ,
וְנִנְעֲרוּ עָלִים עַל שְׁתֵּי גְוִיּוֹת זְקוּפוֹת,
בְּנַפְתּוּלֵי חִשְׁקָן יָפוֹת וַחֲצוּפוֹת.
תרע"ה