לִילִית הִיא. בְּעֵינֶיהָ – שְׁלוּלִיּוֹת הַקֶּרֶת

וְאוֹרוֹת בָּתֵּי־קָלוֹן. אֶת זְנַב הַלְּבוּשׁ גּוֹרֶרֶת –

כּוֹכְבֵי־הָרֹם בִּצְחוֹק־זָדוֹן מְנַעֶרֶת:

“בְּבֵין שָׁדַי הֵן כּוֹכָבְךָ יָלִין” אוֹמֶרֶת.

בְּלֵילוֹת שְׁחוֹרִים, קוֹדְחִים תִּגְהַר עַל מִשְׁכָּבִי,

לְנָשִׁים שׁוֹנוֹת הִיא מִתְהַפֶּכֶת בְּנָוִי,

אַךְ מֵחֶלְקַת לְשׁוֹנָהּ אָז יִתְכַּוֵּץ לְבָבִי;

מְפַעְפֵּעַ בְּאָזְנַי צְחוֹק־רַהַב: כּוֹכָבִי!..

לִילִית, הַרְפִּי־נָא לְבָבִי! קָנֶה רַךְ אָנִי,

וְעִם כָּל רוּחַ לְשׁוֹרֵר רוֹעִי לְקָחַנִי,

רוֹעִי לִחְיוֹת בֵּין כּוֹכָבִים הֵן הֶעִירַנִי.

תְּנִי לִי, לִילִית, תְּנִי לִי לִרְעוֹת בֵּין כּוֹכָבִים! –

אַךְ הִיא תִּצְחַק דּוּמָם וְעֵינֶיהָ לְהָבִים:

“בְּבֵין שָׁדַי, אָח, כּוֹכָבִים כָּבִים”.

תרע"ו