לוגו
חיים שטיינטהאל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

חַיִים שְׁטֵיינְטְהַאל / ראובן בריינין


במלאת יובל שנים מיום אשר ניתנה תעודת דוקטור לחכם עמנו, חיים שטיינטהאַל, זכרו המורים בבית מדרש המדעים הגבוה את היום הזה, וישלחו סגל חבורה, ובראשם הדוקטור שמוליר, לברך את חתן היובל ולספר מקצת שבחיו בפניו. המברכים, ראשי חכמי ברלין, הרימו על נס את ערכו הגדול של שטיינטהאַל במקצועות חכמה ומדעים שונים, אשר באחדים מהם ברא תקופה חדשה. הנני חפץ להאמין, כי בשעה, אשר הגידו המורים המאורים את שבחו של שטיינטהאַל בפניו, לא שם לבו להתהלות, אשר פזרו לו במלוא חפנים, ואולי גם לא שמע לדבריהם, כי-אם התעמק באותה שעה, כדרכו, לחקור באיזו שאלה מדעית. שטיינטהאַל הוא סמל הענוה והצניעות והוא בורח מפני כל כבוד ושבח. דיו בארבע אמות של עבודתו המדעית.

בבואי לספר איזו דברים וענינים מחייו של החכם העברי הזה, וכן גם לתאר בקוים כוללים את תכונתו ומהותו, עלי להקדים, כי למרות פרסומו הגדול של שטיינטהאַל בעולם המדעים ולמרות תלמידיו הרבים בכל הארצות לא נתפרסם עד הנה בדפוס דבר-מה מקורות חייו ומתכונתו המוסרית, יען כי חכם עמנו זה הוא קמצן גדול בדברים בכל הנוגע לנפשו הוא. כל מה שאספר על-דבר חיי שטיינטהאַל לא מספרים או מפי סופרים לקחתי את הדברים, כי-אם שמעתים מפי החכם עצמו בשיחותיו הפרטיות אתי בענינים מדעיים שונים. כן גם הפרופיסור מ. לאַצאַרוס ספר לי הרבה דברים על אדות גיסו וחברו שטיינטהאַל, והדברים ראויים להשמע ולהכתב לזכרון בספר.

חיים שטיינטהאַל נולד על ברכי הורים אמידים ויראי אלהים ביום כ“ט אייר, תקפ”ג (16 במאי, 1823), בעיר גרעבּציג (Gröbzig ) בהנסיכות אנהאלט. בהיותו בן שש שנה, ילד חלוש ורפה-אונים, הובל אל ה“חדר” ויותּן על-יד מלמד פּשוט, אשר למד אתו מקרא ומשנה על-פי סדר-למודים שהיה נהוג ומקובל בימים ההם ובמקומות ההם. כשנעשה הנער בר-מצוה נכנס, ברשיון הוריו, אל הגימנזיום בעיר בּערנבּורג. אולם גם אז לא חדל משקוד על למודיו העברים, ולא היה כל נגוד בלבו בין למודי-החול ולמודי-הקודש. בשעה שישב בהגימנזיום היה מסור בלבו ונפשו להשפות הלועזיות, העתיקות והחדשות, ובשעה שישב בחדר למד בשום-לב מקרא ומשנה, ויתנהג בעניני דת ומצוה ככל נערי ישראל בני היראים והחרדים, ולא דש בעקבו אף על מנהג קל שבקלים ממנהגי ישראל. בהיותו בן ט"ז שנה החל ללמוד גמרא. אולם רבותיו בתלמוד לא היו מצוינים במקצוע זה, וגם בו בעצמו לא נראתה תשוקה יתרה להויות דאביי ורבא.

בימים ההם כתב שטיינטהאַל, על פי בקשת אחד מרעיו, את תמצית דקדוק לשון עברית בקונטרס קטן, ויכלול את חקי שפתנו, גזרותיה ובניניה בפרקים קצרים אחדים. עוד בנערותו נתגלה בו חושו הבלשני הדק ונטיתו המיוחדה ללמוד השפות. לפי עדותו של שטיינטהאַל עצמו לא הצטיין לא בנערותו ולא בבחרותו באיזה כשרון או יתרון מיוחד, ולא עלה על לבבו מעולם, כי עתידות גדולות נשקפות לו בעולם המדעים.

פעם אחד שאלתי את פי שטיינטהאַל, מי מהחכמים והחוקרים היה האידיאַל שלו בימי נערותו ומי השפיע על רוחו והתפתחות נפשו במדה היותר מרובה. על זה ענני בתומתו, כי רבי שמואל הירש, מי שהיה רב בדעסוי, בלוקסנבּורג ואחרי-כן באחת מערי אמריקה, הוא היה הפילוסוף הגדול, אשר פעל על רוחו ותאור נפשו בימי עלומיו, ורבי שמואל הירש זה הוא משא-רוחו של החוקר הגדול גם בימי זקנותו.

נפלאים הם חקי ההתפתחות של הנפש הגאונית. רבי שמואל הירש זה, ששטיינטהאַל מרומם את ערכו עד לשמים, היה “אחד מרבים”, אחד הרבנים, שהיו מצויים ושכיחים באשכנז בתקופה ההיא, וחידה היא בעיני לדעת, איך פעל הרב הזה, שלא היה מצוין בשום דבר, על הנפש המקורית והגאונית של החוקר הגדול פעולה כל-כך חזקה, כל-כך עמוקה, אשר רשומיה לא נמחו עד היום. אמנם, אם נתבונן היטב לתולדות האנשים המצוינים ולמהלך התפתחותם המוסרית והשכלית, אז נראה חזיון אחד, שראוי לשים אליו לב: יש שהנפש הגדולה והעשירה תתעורר, תתרגש ותתפעל עד היסוד בכל עמקי מחבואיה ע"י נגיעה מוסרית או שכלית קלה ושטחית, גם של אחד האנשים הבינונים. סוג גדלותו ורוממותו של הגאון מונח בטבע נפשו פנימה, בחדרי חדריה, בכחותיה ובחוקיה המיוחדים. לשוא נבקש פתרון ובאור להתרוממות הרוח של האדם הגדול, לעילוי נפשו וליצירותיה הכבירות והנפלאות, בסבות ובהשפעות חיצוניות ומקריות, כי לא נמצאן.

שטיינטהאַל ספר לי, כי בימי עלומיו נסה לקרא בספר “מורה נבוכים” ובספר “הכוזרי”, אולם החקירה היבשה של שנות הבינים לא משכה את לבו. עוד זאת, כי לא הבין, – לפי דברי עצמו, – היטב את שפת המעתיקים וסגנונם הקשה, לכן הניח ידו מספרי חקירה האלה ולא שם אליהם את דעתו.

בהיותו בן עשרים שנה גמר את חק למודיו בגימנזיום, ויסע בשנת 1843 לברלין לשמוע לקח בהאוניברסיטה דשם. מוריו המובהקים של שטיינטהאַל היו: בעק, הויזע, שאטט, בּאָפף. בהיותו תלמיד בית-מדרש המדעים הגבוה בברלין גר בעליה קטנה ברחוב שוקט וישקוד על למודיו בפילוסופיה ובבלשנות רחוק מחיי ההוללות של הסטודנטים. בבוא שטיינטהאַל לברלין החליט בנפשו להכין את עצמו להיות רב בישראל, ולתכלית זו התחיל לבקר את שעורי אחד הדיינים בגמרא, שקרא באחד מבתי-המדרש בברלין. אולם הדיין היה בעל סברה עקומה ופלפוליו התלמודיים היו סבוכים ומבולבלים, וכעבור שנה שלמה ראה שטיינטהאַל, כי לא למד מאומה מפי רבו. אז התרחק הסטודנט מהלמודים העברים ומאהלי שם ועבר ויתעמק עוד יותר בלמודי-החול. הוא נוכח, כי לא נוצר להיות רב או מטיף, ויכר את תעודתו המדעית יותר ויותר. שטיינטהאַל היה מקבל די כסף מביתו לסיפוק כל צרכיו ההכרחיים. מחסור ועוני לא ידע מעולם, אולם גם מותרות לא בקש. שכר לא שתה מעולם וגם טבק לא עשן. את כל עתותיו היה מקדיש רק ללמודיו, וכל ימי היותו תלמיד לא כתב דבר בעד הדפוס, וגם כל חפץ לא היה לו לכתוב איזה דבר בשביל עצמו או בשביל אחרים. הוא היה טרוד לבלוע ולא מצא עת לפלוט. אחרי אשר סלק עצמו מרעיון הרבנות למד חכמה לשמה, ולא עלה על דעתו להציב לו מטרה ידועה בחיים; הוא התעמק בהמדעים, יען כי אהבם, יען כי מצא בהם עונג וחיים. במה יפרנס את עצמו? מה תהי מלאכתו אחרי אשר יגמר חק למודיו בהאוניברסיטה? – זאת לא עלה על דעתו. בהיותו סטודנט השאיר לו אביו ירושה של אלף וארבע מאות שקל, ומהכסף הזה לקח לכלכל נפשו בצמצום ולא דאג כלל לאחריתו. בימי שבתו על ספסל בית-מדרש המדעים התעמק ביחוד בעיון נמרץ בספרי גאון הבלשנים ווילהלם פאָן הומבּאָלדט, ודעותיו והשקפותיו של זה האחרון השפיעו עליו במדה מרובה. שטיינטהאַל האמין אז בנפשו, כי השקפתו על התהוות השפה, התפתחותה, חוקיה וגזרתה, היא היא של הומבּאָּלדט עצמו, אשר מבארו שתה בצמאון גדול, עד אשר באו מוריו והוכיחו לו, כי דעותיו מתנגדות נגוד גמור לדעותיו של הומבּאָלדט; אז התעורר בהסטודנט הצעיר כשרון בקרתו השנונה, וירא ויוכח, כי בתחילה היה מכניס את דעותיו בנות רוחו בדברי אבי הבלשנות החדשה, ובכל אשר קרא ראה רק את הרהורי לבו. “בהיותי סטודנט, – הגיד לי שטיינטהאַל פעם אחת, – לא מצאתי כל נגוד בין דעותיהם של הגל ושל הומבּאָלדט ובין כל הכתוב בתורת משה. האמנתי אמונה שלמה ותמימה בתורתנו והייתי יהודי נאמן לאלהי, והפילוסופיה של הגל לא התנגדה בעיני כלל וכלל לכל הכתוב בתורת משה, ואם מצאתי לפעמים סתירות ביניהן, הייתי מתאמץ להצדיק בלבבי ובנפשי את כל הכתוב בתורתנו ואת כל המקובל באומתנו על-פי סברות שונות. אולם את זאת עוד הבינותי והרגשתי גם בימי עלומי, גם בהיותי יושב לפני רבותי, כי כל מה שכותב הגל על-דבר היהודים עצמם, שקר גמור הוא, יען כי לא ידע ולא הבין מאומה בכל הנוגע להיהודים והיהדות”.

כח בקרתו של שטיינטהאַל התעורר בו ונתפתח אמנם לאט לאט, אבל ההתפתחות המתונה הזאת היתה בריאה ושלמה. היא באה מבפנים, מאליה, ולא מן החוץ.

בהיותו תלמיד בית מדרש המדעים היה מתבודד לנפשו ולא התרועע לכל סטודנט, ויברח, פשוט כמשמעו, מכל אספה, מכל חברת אנשים. הוא היה ביישן, ענותן וצנוע יותר מדי. פעם אחת התגבר על ביישנותו הטבעית, אשר גם בימי זקתנו לא עזבתהו, ויאמץ את לבו ויבוא אל המשתה, שעשו חבריו הסטודנטים ברוב פאר והדר באחד באולמים היפים של ברלין; אולם, אך נכנס שטיינטהאַל אל האולם הגדול וירא את חבריו העליזים והצוהלים, ראה את האור הרב, השפוך בכל פנה וזוית, שמע את קול המנגינות, – ויבהל, ולא קם בו עוד רוח, ולא ידע מה לעשות, איך לעמוד ולשבת ולדבר עם חבריו, שנקהלו עליו, ויתחמק בלאט מן הפתח וישב אל עליתו הקטנה בלב פועם, וידר בלבו, לבל יבוא עוד אל בתי משתאות של חוגגים. בעולם הרעיונות היה אזרח, שם הרים ראש, שם חי ברחבה וברוחה, שם היה מן הישוב, אולם פה, ב“עולם השפל”, בקרב אנשים חיים ומתהוללים, בקרב הסואנים והרועשים, השואפים והמתחפשים, היה “נטע זר”, גר, ואינו מן הישוב.

בשנת 1847 גמר שטיינטהאַל את חק למודיו בהאוניברסיטה ויצא מוכתר בשם דוקטור לפילוסופיה. הוא נשאר לגור בברלין בחדרו הקטן ולא בקש לו כל פרנסה, כי-אם הוסיף לקח, וישתלם בידיעותיו. בשנת 1848 התודע אל הסטודנט משה לאַצאַרוס, שהיה הפכו הגמור, על-פי מזגו, תבונת שכלו ואופן מחשבותיו. לא פעם אחת הגיד לי שטיינטהאַל: “ללאַצאַרוס גיסי וחברי הנני חייב תודה על כל רעיונותי ומחשבותי; הוא הובילני אל תורת הנפש של הערבארט ואל תורת המוסר שלו; הוא העיר את שכלי, זעזע את מחשבתי הנרדמה, רק כאשר הציע לפני לאַצאַרוס בשפתו הנמרצה ובסגנונו הנפלא את דעותי ומחשבותי אני, רק אז נתבררו ונתלבנו כל צרכן לי בעצמי”.

בשנת 1849 נמנה שטיינטהאַל למורה פרטי (פּריוואַט דאָצענט) בהאוניברסיטה הברלינית. משנת 1852 עד שנת 1855 התגורר בלונדון, וגם בפריז, וישמע שם לקח מפי גדולי חכמי הדור. בערים האלה הוסיף להשתלם בידיעת שפת הסינים וספרותם, ובשובו משם נמנה בהאוניברסיטה הברלינית לפרופיסור שלא מן המנין. כבר נמנו צעירי תלמידי של שטיינטהאַל למורים מן המנין באוניברסיטאות שונות באשכנז, והמורה הזקן הזה, שכל חבריו מסכימים ומודים, כי הוא החוקר בחכמת הלשון היותר גדול מאתנו, - המסכימים ומודים, כי אין צנוע כאיש הזה, אשר גאוניותו נתגלתה בכל ענפי המדע השונים שהוא עוסק בהם, – המורה הזקן הזה עדיין שלא מן המנין הוא. מה רבה צדקתך ואמתּך, בת-אַשכנז, למוריך ומאוריך היהודים!

בשנת 1859 יסדו לאַצאַרוס ושטיינטהאַל את מכה"ע לחכמת נפש העמים וחכמת הלשונות. הילקוט המדעי הזה חדל לצאת לאור בשנת 1890. בעשרים הכרכים הגדולים, שיצאו ממנו לאור, נדפסו מאמרים רבים, גדולים וקטנים, שיצאו מעטו של שטיינטהאַל, ורובם הם מרגליות יקרות באוצר המדעים. בכל היוצא מתחת עטו של החוקר הזה תמצאו חידוש מדעי, רעיון עמוק ומקורי, שפה יפה, נעימה, מדויקה ונשגבה, ומכל שורה ושורה נושבת רוח תם וענוה.

בשנת 1863 נשא שטיינטהאַל את אחותו של לאַצאַרוס לאשה, אשר יראה אתה חיים מאושרים, והיא שומרת ומגינה על בריאותו וכלכלתו כעל ילד קטן וחולה. לאַצאַרוס ספר לי, כי בהולד לשטיינטהאַל בתו הבכירה התבונן אל התפתחותה וגידולה בעין חוקרת, וירשום מדי יום ביומו את מהלך התקדמותה בהכרת דעתה והשתלמות חושיה, ואת כל פטפוטיה וגמגומיה הראשונים בפרטי פרטיות. פרי הסתכלותו המדויקה הספיק חומר רב לחוקרי נפש הילד.

בשנת 1872 נמנה שטיינטהאַל למורה הפילוסופיה הדתית ודברי ימיה בבית המדרש לחכמת ישראל בברלין. בחצי יובל השנים, ששטיינטהאַל משמש בכהונת מורה בבית-המדרש לרבנים, יטיף לתלמידיו את תורת המוסר הכללית. הוא מתאמץ בכל שעוריו לבאר לשומעי דבריו את תורת המחשבות הדתיות אשר בכתבי הקודש. הוא מחפש את מקור אמונת האחדות האלהית ומראה את מהלך התפתחותה בקרב ישראל. באליהו הנביא הוא רואה את אבי האחדות הזאת, והנביא הזה הוא הגבור היותר רוחני והיותר נעלה בעיניו מכל גבורי כתבי הקודש.

הבלשן הגדול הזה, הרודה בכל מכמני השפה וסגולותיה וחמדותיה, – חכם הלשונות הזה, אשר גלה את הגוונים היותר דקים ויפים בשפת בני האדם, אשר גלה את חוקיה הנפשיים, כלליה הטבעיים, והתפתחותה האורגנית, – “בעל-לשון” זה מדבר תמיד וקורא את שעוריו בהאוניברסיטה בשפה פשוטה, בלי מליצות, בלי כחל ושרק. הוא איננו דברן, אינו דרשן ו“פיו לא ידבר ראמות”; הוא קורא את שעוריו בקול חלש ושוה, לא ירימו ולא ישפילו, לא יתלהב ולא יתרגש. שטיינטהאַל איננו פרופיסור מן ה“המורה”. בהאולם, אשר בו הוא קורא את שעוריו, לא תמצאו המון מקשיבים, או מקשיבות, תלמידיו לא ישבו צפופים ודחוקים; תחת זאת תמצאו בין שומעי לקחו את טובי התלמידים, את המצוינים שבהם, את אלה, השואפים באמת לחכמה ולמדע. שטיינטהאַל לא הפך את הקתּדרה לבמת-חזיון ואת התלמידים לסקרנים. כל מבטא ומבטא, אשר הוא מוציא מפיו, יש בו רעיון, יש בו דעה. כל דבריו שקולים במאזני ההגיון המדעי. הוא נותן לתלמידיו את המסקנות האחרונות של עבודתו המדעית הכבירה. ושפתו מה נעימה ויפה. ואף כי הוא מסביר ומטעים תמיד את דבריו, בכל-זאת יתרחק מההסברה היתרה. פעם אחת אמר לי החוקר הזקן הזה: “מעולם לא חשבתי את מקס מילער לחוקר שפות, והשקפותיו הבלשניות לא נחשבו מעולם בעיני כמדעיות ויסודיות, הראויות לשים אליהן לב”.

על-דבר יחוסו של שטיינטהאַל ליתר חוקרי השפות הנני להביא את דבריו עצמו, אשר הגיד לי באחת משיחותיו: “בשנת 1854 כתבתי בקורת נמרצה נגד הבלשן בעקער, והרסתי את כל יסודות שיטתו המחקרית אחד אחד. בשנת 1880 כתבתי בקורת קשה על ספרי Boeckh ומשכתי קו מגביל ביני ובינו להבדיל ולהפריש בין שיטתי לשיטתו, להוכיח, עד כמה רחוקים אנו זה מזה. אולם בימי זקנתי, מהשנה ההיא והלאה, קשה עלי להבדיל בדיוק מדעי ביני ובין יתר החוקרים בכל הפרטים. קוי אישיותי מתחילים להטשטש”. פעם אחת שאלתי את הבלשן הפילוסוף הזה, האם כח זכרונו חזק הוא? ויען כדברים האלה: “לדאבוני לא הצטיינתי מעולם בכח זכרון חזק, אילו חוננתי בזכרון יותר מעולה, אז הייתי יודע ולומד הרבה יותר, ואולי הייתי מוציא את מחשבותי המדעיות מכח אל הפועל”.

שטיינטהאַל הוא אבי הבלשנות המדעית והפילוסופית בדורנו, ואין לך בימינו מקצוע אחד בחכמת החברה, בפילוסופיה, בתורת המוסר, בחכמת הנפש ובחכמת השפות, אשר לא השתמשו בו, במדה מספקת, במחקרי חכם עמנו זה, אם גם לא תמיד יזכירו את שמו בפירוש.

אם יש, בכלל, לדמות חכם אחד של מאַת-שנים אחת לחכם אחר ממאַת-שנים אחרת, הייתי קורא לשטיינטהאַל בשם שפּינוזה, במה שנוגע למוסר ומדות, לענוה וצניעות, לרוח שקטה ומתינות, – בשם שפינוזה דזמננו. כל המכיר ויודע את שטיינטהאַל מקרוב, הוא רואה בו פילוסוף גם בחיים, פילוסוף טהור, עמוק, אידיאַלי במדרגה היותר גבוהה; הוא רואה בו פילוסוף עברי עם כל המעלות והסגולות היקרות שבשם המרכב הזה.

פעם אחת אמר לי פילוסוף אמת זה: “בן-מנחם לא עשה מעולם, לא בבחרותי ולא בזקנתי, כל רושם על נפשי; הוא נשאר לי רחוק עד היום”. ובאמת מפרידה תהום רבה ועמוקה בין שני הפילוסופים האלה. בן-מנחם ושטיינטהאַל, – הרי לפניך שני טפוסים, שני צירים של עולם המחשבה! שטיינטהאַל הוא עברי נלהב, אשר פיו ולבו שוים בכל דבר, הוא חי ומתנהג על-פי דעותיו בדת ובמוסר, מתרחק משאון התבל ומתבודד כל ימיו בחדר עבודתו, בורח מאיתני הארץ, מתקיפי התבל, מכל שררה רוחנית, מכל נשיאות ופרנסות צבוריות. שטיינטהאַל לא היה מעולם כבן-מנחם ספוג מדעי, כי-אם איש צמח: מוחו מצמיח בכל עת ובכל שעה רעיונות פוריים והוא מלא תמיד מחשבנות כרמון.

למען תת מושג נאמן על-דבר התכונה המוסרית של שטיינטהאַל, הנני להביא את דבריו בספרו "Allgemeine Ethik " הערוכים ללאַצאַרוס: “… צעדנו על מפתן הזקנה, ואולי ראוי הוא לאדם, בהגיעו לשנת החמשים או הששים, כי יעלה על לבו את הרעיון, שחיי הגוף הם עוברים וחולפים כצל עובר, וכי ידמה וישוה את העבר אל העתיד האפשרי והמקווה, כי יזכור את המעשים, אשר עשה, ואת המוטל עליו לעשות. כל זה יעשה האדם גם אם חייו עברו עליו בשלום ובמנוחה, וכל אסון לא הזכירהו, כי יפשפש במעשיו. בקפוץ הזקנה גם על איש שליו יבקש דין-וחשבון ברור בכל הנוגע לחובותיו, מטרתו וערך חייו. ומה גם אנחנו, אשר גורלנו לא נפל בנעימים, – אנחנו, אשר הוה על הוה באה אלינו, – השניה גדולה מן הראשונה, יען כי שניה היא, – ופתאום ראה ראינו, כי העמודים, אשר עולמנו הפנימי נשען עליהם, אשר מעולם, או זה ימים רבים, לא נסינו ולא בחנו אותם לראות, אם מוצקים וחזקים הם, – כי העמודים האלה רקובים ומתולעים, ולא יעצרו כח בפני הדחיפות והנגיחות של הסואנים והרועשים הצעירים. ומה גם אנחנו, אשר נבהלנו לראות, כי הכוכבים היותר יפים של ההשכלה המוסרית נכונים להכבות ולהדעך בשמי ארצנו. לעת כזאת לא נשאר איפוא כי-אם לבנות את אשר נהרס! וזאת אשר הביאתני לכתוב ספר מדות חדש. תורת מוסרי היא כולה רוחנית, אידיאַלית, יען כי אין אחרת. יתרונה של תורה כזו הוא בזה, כי אין המדעים הטבעיים והמכניים יכולים לנגוע בה אף נגיעה כל-שהיא. הרגשות האידיאַליות, כאשר הגבלתי את מהותן, הן עובדה פסיכולוגית, מוחשית ונראית לעין יום יום; החופש, לפי הבנתי אני, הוא השלום, הברית, אשר כרתּי את החיים. אני מקוה, כי החופש הזה ישמור את לבי בילדותו, כלומר, נקי מכל מרירות והתאוננות על האנשים ועל גורלי. אל יעיב אף צל קל את רוחי לימים הבאים, כאשר לא הועב עד היום. החופש הזה ימלאני תקוה ויתן לי כח לשאת ולסבול את סבל החיים, גם לעבוד וללחום ולאהוב את כל הבריות. החופש הפנימי הזה היה מעון לרוחי וצור מעוז לנפשי, ומשם אשקיף במנוחה ובלב מתון על כל החליפות והתמורות, המאורעות והתנועות בחיים”.

שטיינטהאַל מביט, כרוב פילוסופי ישראל, בעין יפה על התבל, ורוחו לא יתרגז למראה עיניו. הוא אומר במקום אחד מספריו: “האנשים בעלי המרה השחורה, הרואים רק רע כל היום, וטוב מוחלט לא ימצאו כלל וכלל, מוגי לב הם, כי למרות תלונתם התמידית והתאוננותם על כל סדרי החיים והתבל הבלתי-נפסקת לא יאַבּדו את עצמם לדעת, לא יתרחקו מעמק הבכא, אשר גם שושנה אחת לא ימצאו בו. תואנה הם מבקשים באמרם: הן קצר כחנו למשוך אחרינו לירכתי שאול את כל החיים על פני האדמה, ומה התועלת אם אנחנו לבדנו נעבור בקפיצה אחת אל האפס. אגדה שונה ומשונה בדו מלבם, באמרם, כי האלהים ברא את התבל הרעה והנפסדה בקצפו ובחמתו, למען ירפא מחליו, כאשר כן נגהה, לפעמים, גם אנחנו את חליינו על-ידי תחבושת של זבובי אישפּניה”.

שטיינטהאַל מוקיר בכל אדם ביחוד את אָפיו, את תכונתו המוסרית, את “הנקודה התיכונה”, וכה יאמר בספרו “אַללגעמיינע עטהיק”: “ה”אנכי" של האדם לא יולד אתו בצאתו לאויר העולם, כי-אם יתפתח, יקנה במדרגות שונות; וגם ה“אנכיות” של האדם היותר מבושלה ומתוארה יכולה, על-ידי סבות שונות, להעכר, להתרפה וגם להתבטל, אם לשעה או גם לימים רבים. ה“אנכי” של האדם איננו רק מבטא פסיכולוגי, או “שם-גוף”, בשפת המדקדקים, איננו רק בטוי לכל יסודות הכרתנו הפנימית; במובן זה לא תחסר ה“אנכיות” לכל אדם, באשר הוא אדם בעל מחשבה ורגש מוסרי, אם במדה מרובה או גם היותר מועטה ופחותה. אבל מלבד ה“אנכי” הזה יש גם “אנכי מוסרי”, כלומר, יכולים אנו להגביל את חוג ה“אנכיות”, עד כי נבין בה“אנכי” של האדם את הכח המוסרי וחוקיו הפועלים בו; באופן כזה יהיה ה“אנכי” של האדם פירושו ומובנו – אפיו ותכונתו".

הרוח המוסרי, האידיאַלי, מפעם בכל תוקף ועוז בכל מחקרי שטיינטהאַל השונים, המובעים בשפה יפה, נעימה ומלאה חן. שטיינטהאַל הוא החוקר היחידי, אשר הביע את הרעיונות היותר עמוקים, היותר נשגבים והיותר יפים במה שנוגע למוצא השפה והתפתחותה. והנני מביא לדוגמא את תמצית רעיונותיו בזה: “… השפה איננה המצאת בני האדם, כי-אם פרי המחשבה וצמיחתה; השפה איננה פעל עשוי בדעת ובחשבון, איננה תחבולה, אשר בני האדם בקשוה בכוונה למלא בה צורך מורגש ומוכר, גם לא במקרה מצא האדם את השפה ויצלח להשתמש בה… כי השפה נתהוותה, צמחה מעצמה, מאליה, בלי מתכוון… במספר המצאות בני-האדם לא תבוא, כי תולדת הטבע היא, ועלינו להביט עליה כעל גוף צומח. הזרע, אם יובא בתנאים טבעיים או אורגניים ידועים, יתפתח, יגדל ויצמח לא יען כי הוא יודע זאת, או כי הוא חפץ ושואף לזה, כי-אם יען באשר חוק הבריאה הנצחי הוא” 1. על-ידי חקירותיו בדבר מוצא שפת האדם ומקורה בא שטיינטהאַל לידי החלטה, כי האדם נברא בצלם, ותהום עמוק מפריד בין החי ובין המדבר בעצם מהותם ויצירתם.

“… אין כל ספק, – יאמר שטיינטהאַל, – כי החי לא יוכל לברוא לו עולם כעולמו של האדם, אות הוא, כי גם נפש החי איננה כנפשו של האדם; ואם בכל-זאת יחליטו, כי אין כל הבדל עיקרי בין החי ובין המדבר ונפש אחת לשניהם, הלא המשפט לנו לדרוש מאת המחליטים האלה, כי יוכיחו לנו, מי או מה הוא המונע את נפש החי לבל תפעול כנפש המדבר… אם יאמינו, כי התבל מסודרה לתכלית ידועה, – ואיך זה אפשר אז לבלי האמין, כי יש אל כביר, רחום וחנון? – אז הלא עלינו להודות, כי ההנחה, שנפש, כנפשו של אדם, שוכנת גם בגוף הפוליפוס, הכלב, הסוס, השנהב, ולו גם יהא בגוף הקוף, – כי ההנחה הזאת היא דמיונית ומוגזמת; הנחה כזאת סותרת ועוקרת את הדעה, כי יש תכלית ומטרה בבנין העולם וכי יש מנהיג להבירה; הנחה כזאת לועגת לאמונת הבורא” 2

ועוד בדברים יותר ברורים: “… רבים מחכמי הטבע בימינו אומרים, כי אין יתרון לאדם על הבהמה בעצם יצירתם ומהותם, ורק בדרכי התפתחותם והשתלמותם יפרדו זה מעל זה. הדעה הזאת כוזבת היא. ההבדל העיקרי בין החי ובין המדבר יראה בכל, גם בראשית התגלות כח הנפש. אם השפה היתה מאז ומעולם האות, המבדיל בין החי ובין המדבר, אז חובתה של הבלשנות לקבוע את ההבדל הזה על-ידי יסודות מדעיים ולהרים במתינות ובזהירות את ערכה של האנושיות מבלי הפריז על המדה. יוכל היות, כי ההבדל לא כל-כך גדול הוא, כאשר האמינו עד כה, אך יהי גדלו את אשר יהי, – עדיין רב הוא” 3

והחוקר הגדול הזה, אשר נתן לנו מפתחות להרבה חידות הנפש וישפוך אור רב על תעלומת מוצא השפה, יאמר באחד מספריו האחרונים:

“באו הימים, אשר עלי להכין את עצמי להפרד מעל תבל ולעזוב את ארצות החיים. מעט מאד עבדתי בשדה המדעים, אבל רבות חפצתי, כוונתי היתה רצויה, אם גם מעשי דלים וצנומים”.

ענוה זו היא טבעית, והיא המציינת את הפילוסוף העברי הזה בכל דרכיו ומחשבותיו.


ברלין 1897.


  1. Steinthal: Abriss der Sprachwissenschaft  ↩

  2. Steinthal: Ursprung der Sprache.  ↩

  3. Steinthal: Abriss der Sprachwissenschaft  ↩