לוגו
מאמר א: בין מיצר למרחב
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

א    🔗

החטיבה הקטנה בספרותנו, הקרויה פרוזה עברית צעירה, התחילה, כמדומה, זה מקרוב נחלצת משתי הקצווֹת של ההערכה – הקצה האחד בחינת לא בא כבושם הזה; הקצה האחר בחינת לא בא כסרחון הזה. מה שחשוב ביחוד הוא כי היא עצמה מנסה לתהות על עצמה. שעל־כן אפשר, כי יהא צד של סיוע, אם נעז לתקנה בעצה טובה: אין תהייה לאמִתה על חזיון בחזיונות, אלא אם היא נעשית בדרך ההתבוננות על־פני מפה גדולה, שבה הפוזיציות נראות בפרופורציה נאותה יותר, וממילא כנה יותר.

המפה של הפרוזה שלנו, אפילו נעמידה על מסגרת של הדורות האחרונים ביותר, נראה בה קו של־תעודה המַבריח אותה מן הקצה אל הקצה. הלא היא התעודה של אספקלריה פנימית של האדם מישראל, אם יחיד ואם ציבור, על נפשם ורחשם, על תמורתם וגלגוליהם במפנה־העתים של תקופת־תולדותינו האחרונה. זו אספקלריה, שבבואותיה שונות, אך הצופה בהן, לפי התפתחותה של הפרוזה, רואה כי הן מוליכות מן הצמצום אל המרחב, מן השטח אל העומק. כדי להדגים דרכה של ההתפתחות הזאת דיינו בבחינת קצותיה, וניעזר בה בשני משלים. המשל האחד: מכאן – סמולנסקין או ראובן אשר ברוידס, בוני הרומן שלנו, הרואים ומראים קטע־דורם בלבד ומתוך שפופרת אידיאולוגית בת־שעתה, באופן שהקונסטרוקציה הפרוגרמטית אוכלת את הראִיה לאמִתה ואת גילומה ביסוד־האָמנוּת; ומכאן – ש"י עגנון הרואה ומראה כחמישה דורות המתלכדים כדי מעגל היסטורי שלם, ובאופן שכל דור ודור חי את עצמו במיצויו ובעצמותו המיוחדת על נפתוליה, עד שאנו, הקוראים, לומדים לחיות את שרשנו וגידולנו במסגרת של תודעת־תולדות מקפת. משל אחר: מכאן מנדלי, הרואה ומראה הוָיה של שבט ישראל גדול, שבט אשכנז בתחום־המושב, המתדמה ככנסת־ישראל כולה, ואף שגם פה נראים עולם ונפשות מתוך שפופרת אידיאולוגית, הרי הראיה לאמִתה וגילומה ביסוד־האמנות גדולים מכל קונסטרוקציה, לא כל שכן פרוגרמַטית; ומכאן – חיים הזז, הרואה ומראה שבטי ישראל רבים ושונים, קרובים ורחוקים, בין באחרית־יִחוּדם בין בראשית יִחוּדם, באופן שאנו, הקוראים, לומדים להיות יסודות שוים ושונים של שבטי ישראל, על דרך חוָיית הכּוליות היהודית, מסד נפשי ומנטלי לקיבוץ הגלויות ממש, לכנסת־ישראל ממש.

ודאי שהקוים הנמתחים בין קצוות שני המשלים אינם מסלולה הרצוף של התפתחות הפרוזה שלנו, לפי נושאה המרכזי. אדרבה, מפסיקה כמין קו־שכנגד – דור המסַפרים, שלא ראו ולא הראו אלא את עצמם, את היחיד העברי ביתמותו ולבטיו. אבל באמת הקו־שכנגד הוא אך כסתירה מדומה – הרואה את הפרוזה כולה, שתולה בתהליכה של תולדתנו בדורות האחרונים, לא יוכל להימלט מהבנה דיאלקטית, שתעמידו על כך, כי גם הקו הזה, האחר, הסותר כביכול, לא בא אלא משמו של קו־הראש ולשמו – לשם בדיקת המוצא וחישופו. כי המוצא לכל סיפור וסיפור הוא, כמובן, נפש המסַפר עצמו וחוָיותיה, ורק מתוך התחקות על נפשו ושיקופה מגיע המסַפר ליכולת העיצוב של נפשות אחרות, בסביבה קרובה ורחוקה, בדורו שלו ובדורות שלפניו. אינו דומה דור, שכוחו לגלגל את נפשו וחוָיותיה גלגולי יצירה וגלגולי דמות על דרך השחרור מחמרי־האוטוביוגרפיה כדור שאין כוחו בכך, אך אלה ואלה יצירתם שאובה מפנימם. מבחינה זו ברנר, ששיעבודו מרובה יותר או גנסין, ששחרורו מרובה יותר, ושירדו אל נפשם והראו אותה בעירטולה, הם כמפַני הדרך לפני המסַפר היודע לראות מנפשו את נפש־הדור, העם, וראה ברדיצ’בסקי ששני הפתילים אחוזים בשלהבתו. ללמדך כי גם עגנון וגם הזז, הרואים ומראים את ההוָיה היהודית הכוללת, מתוך נפשם הם רואים ומראים אותה, וכוחם הוא במה שמצע־נפשם מניח ליכלתם לעצב אוכלסית נפשות מקסימלית, כדי הפּאנוראמה היהודית השלמה.


ב    🔗

והנה אם נשאל לפרוזה הצעירה שלנו – מה מקומה במערכת הזאת, לא נוכל שלא לראות, עד מה היא רחוקה גם מקו הראש וגם משוברו. אין היא יודעת לסַפר את עצמה עד תום, כדרך שידעו המתוַדים הגדולים שלנו; אין היא יודעת לספר את דורה כדרך שיודעים האֶפיקנים הגדולים שלנו. הצד השוה שתפיסתה, ביִחוד תפיסת הנושא המרכזי, ניכרת בה כמין תסוגה מן המרחב אל המיצר, הגורמת ממילא תסוגה מן העומק אל השטח. והשאלה היא, אם ההגבל הפסיכולוגי מזה וההגבל הסוציולוגי מזה, הניכר ברובה של הפרוזה הזאת הוא צמצום מאפס־יכולת או צמצום לשם הסתערות על המרחב ועל העומק, מתוך צומת־החוָיות של הדור הצעיר הזה, המיוחד בגורלו. ביתר דיוק: הסתערות על יכולת הרקפיטולציה של האדם העברי, אם יחיד ואם ציבור, בתוך הקאטקאליזם ההיסטורי על כפל פניו – חורבן הגלויות וקיבוץ הגלויות.

לא מִשאָלה אופטימיסטית, אלא השערה מבוססת היא לנו, כי הצמצום הזה הוא ביודעים ויותר מזה בלא־יודעים, כקרש־קפיצה לפריצת גבולותיו. אולם הפריצה הזאת מצריכה תגבורת התודעה של זיקה חיה לגורל היהודי הכולל, וממילא זיקה לגילויי הגורל הזה וביטויה בשירה, לעניננו: בחלקת הפרוזה. שעל־כן מצוַת־האמת מחייבת לגנוז או, למצער, למתן את הדיבורים על מהפכה, שחוללה הפרוזה העברית בתחומי־הביטוי; כשם שמצוַת האמת מחייבת לבדוק טיבם של דיבורים אחרים, שיש בהם משום יוהרה וַטאנית. ביחוד שהיוהרה היא מיותרת, ודיו לדור הצעירים הזה במה שיש בו ושלא היה בקודמיו: מגודל בתוך חוָיה עברית שהיא כמעט כדרך הטבע, הוא פטור מכמה מיני חצאיוּת וכפילות (כפל נופים של גידול, כפל לשונות של הבעה וכו'). והוא כבש לעמו מסגרת להוָיה כדרך הטבע ממש. אבל חלילה לו לסמוך ביותר על הבאר של הטבעיות כמציאות, שכן עודה רדודה מאוד. מוטב שיראנה כתפקיד, וידע כי אם לא תתפרנס משלשלת־השורות סופה חריבה.

ועוד זאת, גדול הוא מסד החוָיות של הדור הזה, דור ילידי הישוב הצעיר, וגילומו בתחום־האמנות עשוי שיפתח פתחי־יצירה חשובים, אבל המנסה לסכם פתחים שכבר נפתחו, לא יוכל שלא להודות, כי לפי שעה העדוּת האמנותית – הרומן, הסיפור, הנובילה, לא כל־שכן המחזה – נשארה הרחק מאחורי התעודה האותנטית – יומנים, רשימות, מכתבים – של חבריהם שנפלו חלל. ואחרון־אחרון, מַסד־החוָיות, שהוא בבואת תסבוכתו של הדור על בעיותיו ומאבקיו, שבהם מפרפר עם בציפרני גורלו בין מוות וחיים, אינו נחלתם של הצעירים האלה בלבד. כי עוד צעירים לעמנו, שהאניות מביאות אותו אלינו, והוא חי ממש את מורא הדור וחזיונו בשני אגפיו, אגפה של כלָיה ואגפה של תחיה, וכנפשו הבלומה כן ספרותנו צופה לגאולתה בביטוי.

ומשהו על סכנה הצפויה מצד האידיאולוגיה. אמנם, לפי שעה הכרזה של פרוגרמה לחוד ודרך של יצירה לחוד, אבל כוחה של הכרזה החוזרת שהיא כופה את עצמה. וביחוד קשה ההכרזה על כיווּנה הרצוי של דרך הפרוזה שלנו, והיא באה מתוך התבוננות בספרות העולם בדורנו ורואה בה מכאן כיוונו של המערב, שעיקרו שימוש תכלית ההריסה האנַרכית על דרך הוקעה חריפה; ומכאן כיוונו של המזרח, שעיקרו שימוש תכלית הבנין הממושמע על דרך פשטנות תמימה. הספרות העברית חייבת בידיעה של הנעשה בספרות העולם, שכן היא חלקה, אך הידיעה לא באה אלא לשם סיוע בהבחנת הדרך להיות צמודה לתעודת ישראל האינטגרלית.

[שבט תשי"א]