דרכי הכפר שלנו אינן אבלות חלילה. אדרבא! שמחות הן, מתוקנות הן, כבושות וחבושות בחצץ ובזפת, מאושרות ומיושרות בסוללה ומכבש, אשרי הרגל הדורכת עליהן עוז! רק “רחוב ההדסים”¹ עדין, אם אפשר לומר כך, מהדס וצולע. עוד לא ישרו את הדוריו וטרם הדרו את פניו, וכולו צרורות ובורות ומהמורות, פחתים וחתחתים, בתות ואשפתות, מעלות ומורדות, ואין מעלה על לב ואין מוריד עליו דמעה.

ברם, רחוב זה משופע באילנות נאים, גם רחב וארוך הוא ובעל צורה הדורה, ויש בו משהו אצילי וצלילי, ריחני ורוחני. והוא מזכיר לעין הרואה שדרות נאות בכפרי העולם שהלכנו בהם בילדותנו הרחוקה, בין הגויים.

אדם עומד בקצה הרחוב מזה ורואה את קצהו האחרון, הירוק, העולה למעלה, כשהוא מתחבר ומתחבק עם האופק המתאפק מרוב מחשבה ומצחו רחב ובהיר כמצחו של תלמיד חכם מובהק, העומד לסיים בפעם השנייה את כל הש״ס. רחוב תלול ומוגבה בסופו — אין לך מקום נאה יותר לעין הימנו! אכן רחוב ורחוב ונופו, ופרצופו, גידולו והכרת פניו. “רחוב ההדסים” שלנו כולו נאה הוא, נשמת אמן יוצר תחיהו ותנוהו.

בחזירתי עשיתי את הרחוב הנ״ל קפנדריה, ונכנסתי לתוכו מאחור, מצדו הצפוני, המורם, ומשם אמרתי לסוב לביתי. עמדתי לפוש קצת על גבעת החול המנושבת רוח קרירה ומסוננת הבאה מן הים, משיב הרוחות הטובות בארצנו החמה. מן הגבעה רואה אני כמה מקומות יפים שרגיל אני לפקדם בדרך טיולי המרובים. הנה ״בין ההדסים״ — גן נעול. וכל מיני פירות משובחים ואילנות נאים גדלים בתוכו.

אני מזין בהם את עיני ואפי, ובנשוב בהם הרוח — גם את אזני. ילדינו אוהבים ביותר פינת יקרת זאת, ובהיותם קטנים עוד היו מושכים אותי לכאן. יושבים היו בצל העצים ומשחקים בחול הזהב ואני עומד עליהם, מעביר יד באהבה על ענפי ההדסים העדינים והריחנים, ונזכר אגב ב“איש העומד בין ההדסים אשר במצולה”, וגם את הדסה, היא אסתר, באהבה זכרתי; ואת קופסת הבשמים שלנו הנחמדה ראיתי בדמיוני, והיא סוגרת במגדלה, הדק והנאה כיד נערה ענוגה, עלי הדסים יבשים. שנשארו “מארבעת המינים”, והם נותנים ריח ארץ־ישראל ומעלים את זכרה לפנינו כל השנה.

הרוח שדממה לרגע נעורה שוב ונתנה את קולה בין ההדסים. ריגוש מהיר ויבש. מסתורי, עבר בין הענפים ודובב את העלים הנוקשים המתאפקים חרש.

נשאתי את עיני והעברתין סביב סביב על פני המושבה הגדולה והרחבה, יצירת עם נהדרת, והנה היא מוטלה בחמה כמין יצור עליון ומשתרע ברב כוח בנמוך ובגבוה, וגלוי וכסוי, משמשים בה בהרמוניה. ואתה מחייך לעומתה כאל נפש קרובה ואהובה, שעצם היותה פליאה בעיניך, והיא מפליאה אותך יום יום מחדש!