בִּקֵּשׁ לוֹ בַּיִת –

וּמָצָא קִירוֹת.

הוֹשִׁיט לִבּוֹ – כָּמֵהַּ לִידִידוּת –

נָטְלָה אוֹתוֹ דוּמָם הַבְּדִידוּת,

כָּרְכָה עָלָיו יָדֶיהָ הַקְּרִירוֹת.

נַשְׁקָה לוֹ וְאָמְרָה: יְשַׁן, אִישִׁי!

כָּרְתָה טְוִי־תִּקְווֹתָיו חוּט־אַחַר־חוּט,

כִּבְּתָה זִכְרוֹנוֹתָיו אוּד־אַחַר־אוּד –

לִהְיוֹת שְׁנֵיהֶם יַחְדָו – לְלֹא שְׁלִישִׁי.

רָשְׁמָה סָבִיב לוֹ מַעְגָּלִים סְגוּרִים,

רָקְמָה עָלָיו מִשְׂיָהּ – קוּרִים קוּרִים,

הָיְתָה הִיא לוֹ קְרוֹבָה מִכָּל קָרוֹב.

קֻפַּל, קֻפַּד – וְהִצְטַנֵּף, עֻלְפֶּה…

כְּאֶצְבָּעוֹת אֶל מַחְשַׁכֵּי־אֶגְרוֹף –

בּוּל־תַּרְדֵמוֹת, גּוּשׁ־בֹּהוּ,

צְרוֹר־אֵין־פֶּה.