“אֲנִי עֲדַיִן מְחַכֶּה”, אָמַרְתִּי לַמֶּלְצַר בַּקּוֹפִי־שׁוֹפּ

הַקּוֹסְמִי. וְזוֹ אֱמֶת כְּפִי שֶׁאַתָּה, כָּךְ אוֹמְרִים,

בְּעוֹלַם הָאֱמֶת. יוֹתֵר מִן הַקָּפֶה, עוּגַת אֻכְמָנִיּוֹת,

אָהַבְתָּ אֶת הַשֵּׁם, הַקּוֹפִי־שׁוֹפּ הַקּוֹסְמִי, נוֹשֵׂא קָבוּעַ

לִבְדִיחוֹת וְלֹא מָקוֹם לְהִתְהַדֵּר בּוֹ כְּמוֹ “הָאַרְמוֹן”

לְמָשָׁל, לְיַד הַנָּהָר הַמִּזְרָחִי. מֻכְתָּר בְּתֹאַר אֲצֻלָּה,

הַדֻּכָּס הַגָּדוֹל שֶׁל נְיוּ־יוֹרְק¹, הוֹאַלְתָּ לְהַחֲלִיק

לְתוֹךְ שֵׁמוֹת מַלְכוּתִיִּים, שֶׁעִם נִפּוּחַ מְגֻנְדָּר

שֶׁל הֶחָזֶה, כּוֹבַע הַלֶּבֶד הַמֻּכָּר, הַחֲלִיפָה הַמְּהוּהָה,

מְשַׁמְּשִׁים הָיוּ הֵיטֵב, שַׂחֲקָן חוֹבֵב, בְּהַגָּשַׁת הָרֶפֶּרְטוּאָר.

אֲבָל הַקּוֹסְמִי – אֵיךְ אֶת זֶה מְמַשְּׁשִׁים?

אַךְ אִם לֹא בַּקּוֹסְמוֹס אָז הֵיכָן,

לְכָל הָרוּחוֹת, אַתָּה עַכְשָׁו שָׁם מִסְתּוֹבֵב?