ליעקב מנגבה
יַעַן וּבְיַעַן
כָּכָה יָפוּ הַלֵּילוֹת שֶׁבִּכְנַעַן
(וְהֵמָּה יָפוּ שִׁבְעָתַיִם הַיּוֹם!)
נִפְתַּח בְּמִזְמוֹר עִם בַּת־קוֹל אֲשֶׁר תַּעַן:
הִנֵּהוּ
הִנֵּהוּ
הִנֵּהוּ הַמַּעַן
לְלִוְיַת הַחֵן־חֵן
לְתוֹעֶפֶת הָרַעַן
לְתֹם מִשְׁכְּנוֹת הַשָּׁלוֹם.
אֵיזֶה אֹפֶק שָׁפוּי בְּאִלְמוֹ הָעוֹטֵף!
הוּא רָכוּן תַּחַת כֹּבֶד יְגִיעַ וָשֶׁרֶב:
כְּאַחַד הָאָבוֹת בַּקִּבּוּץ הַמְכַתֵּף
אֶת בְּנוֹ בַּשְּׂדֵרָה לְעֵת־עֶרֶב.
וְצֹאנִים כִּי יִצְעוּ בְּהַצְנֵחַ־גֻּלְגֹּלֶת
וִישׁוּפוּם עֲקֵבִים הַשָּׁמִיר וְהַשַּׁיִת.
וּרְאוּ
מַה נָּאֶה זִקּוּפָה שֶׁל שִׁבֹּלֶת
מוּל רוֹעֶה הַחוֹזֵר לַבַּיִת.
לַבַּיִת!
כִּי עֶרֶב יוֹרֵט לְאִטּוֹ
וְחַמָּה שֶׁהִבְשִׁילָה נוֹשֶׁרֶת בְּנַחַת.
אִישׁ לְבֵיתוֹ
אִישׁ לְבֵיתוֹ
וּלְבֵית כֻּלָּנוּ יָחַד.
"אָנָה אָשׁוּבָה אַחִים וְצֹאנִים –
וְעִיִּים סְבִיבוֹתַי וּמַעַר?"
אַךְ נַעַר הָיִיתָ – בְּעִקְשׁוּת וּרְצוֹנִים
וּכְמוֹ אָז נוֹדֵד הַנַּעַר:
"עוֹד אַפְרֵךְ וּפָרִית שַׁכּוּלָה וְשׁוֹמֶמֶת
בְּמִנְעַץ מַחְרֵשׁוֹת וּמִצְהֶלֶת יוֹגְבִים
בְּצֹאנִים בַּצָּיוֹן
בְּחֵמֶת הַחֶמֶד
שֶׁל מֵי הַשִּׁקּוּי לָרְגָבִים."
וְהַנַּעַר אוֹמֵר:
"הֵם עוֹלִים! הֵם עוֹלִים!
וְהַכֹּל־בִּדְבָרוֹ! עַד בּוֹרֵא־פְּרִי־הַגֶּפֶן!"
וּרְאֵה: גַּם הָעֶרֶב בְּכָל אֲשֶׁר תֵּפֶן
מְצָרֵף כּוֹכָבִים לִפְסוּקִים־שֶׁל־תְּהִלִּים.
כֹּה לֶחָי!
כִּי לַחַי!
כִּי שָׁכֹלְתִּי אֶחָי.
אַךְ עוֹד רַכּוּ
עוֹד שַׁכּוּ הַגְּדִי וְהַצֶּמֶר.
וְיָכֹלְתִּי כְּאָז בְּעִתּוֹת מְנוּחָי
לָבוֹא
אֵלֶיךָ
בְּזֶמֶר.