“יִרְאוּ עֵינֶיךָ – וְיִרְהוּ!”

הוּא בָּא. – אֲבוֹי אִם אֶרְחְמֶנּוּ.

וְקוֹל הָמוֹן: זֶה הוּא! זֶה הוּא!

זֶה הוּא – שֶׁאֵין מִפְלָט הֵימֶנּוּ!

זִכְרוֹן הֻלֶּדֶת – מֵת. שׁוֹמֵט.

כָּל הַקּוֹלוֹת גָּוְעוּ – לֹא שָׁבוּ.

תִּשְׁמַע: בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת.

וְתַעֲנֶה: אָרוּר כִּי שָׁוְא הוּא!

הָהּ קוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַׁדַּי –

שְׁנֵיהֶם הִרְהִיבוּ וְהִכְזִיבוּ.

שְׁנֵיהֶם שָׂמוּהוּ לְבַדַּאי

כְּבַר־כּוֹכְבָא לְבַר־כּוֹזִיבָא.

כִּי הוּא מוֹתֵחַ אֶת מִתְגוֹ

בְּצַו: גַמֵּא עֶבְרֵי פִּי פַּחַת!

כִּי הוּא מַפְשִׁיל שׁוּלֵי פַּרְגּוֹד

גּוֹזֵר:

הַבֵּט – וּרְתַע מִפַּחַד!

וְהוּא סוֹנֵט: פֵּא־נוּן… פֵּא־נוּן…

וְהֵם: חָלִילָה לְפַעְנֵחַ!

וּסְבִיבוֹתֶיךָ יְהִימוּן

טַרְפֵי הַגֶּזַע הַצּוֹנֵחַ.

שַׁלֶּכֶת עָם. שַׁלֶּכֶת גָּן.

וְאוֹי לִי אוֹי אִם יֵשׁ הַבְדֵּל עוֹד…

וְטוֹב כִּי עַל־פִּי נֵס רַחְמָן

מוּלִי עוֹבֶרֶת דְּמוּת שֶׁל יֶלֶד.

אֲנִי אוֹמֵר לוֹ: מַה שִּׁמְךָ?

וְהוּא עוֹנֶה מַה שֶּׁעוֹנֶה לִי

וְחֹם בְּרֵאשִׁית שֶׁל שֵׁם פְּרָטִי

שׁוּב נֶהְפַּךְ לְרֶמֶז פֶּלִאי.