א 🔗
בעמידתה האיתנה במבחן הזמן תיבחן כל שירה: בקראנו בשירי משורר לאחרונה לעת זקנה, זקנתו של המשורר והקורא גם יחד, והיא, השירה האהובה עלינו מאז, עומדת במבחן הימים מחדש: טעמה לא תם, צלילה החריף לא קהה, ונעימותה עתה כנעימותה אז – וידענו כי אכן שירת אמת לפנינו, כנה וטהורה, זו שאין הזמן מושל בה, אלא היא תמשול בו, ולא עוד אלא שהיא מבלה את הזמן ומחדשת אותו ואותנו בנגון נשמתה; שכן שירה אמתית היא תמצית יסורים מזוקקים, ההופכים יגון לבו של המשורר וצעקתו למוסיקה, לרעיון נצחי, העומד לעד.
ואמנם כך יקרה את הקורא הנאמן, האדם שיש לו יחס לנצחי, בהזקקו ליצירתו של שניאור היום, והוא קורא בה קריאה חדשה ומחודשת! זה יובל שנים שאנו נאותים לשירה אדירה זו, ועדים אנו למאבקו עם כוחות העולם הכבירים והגדולים; אין שיר שלא הפכנו בו עשרות פעמים, ואין צליל שלא צלל עמוק לתוך נפשנו, – והנה אך נפתח את ספר שיריו ונתחיל לקרא מחדש שתים־שלש דלתות באחד השירים החביבים עלינו ביותר, – וכמו יד אדירים תהיה עלינו; רוח גדולה באה, קול חזק, אורות וצבעים מופלאים ביותר יהיו, ואנו נסחפים בזרם שירה עז; ועם המשורר, החוצב האיתן, אנו כורים זהב סגור בכליות האדמה; יחד אתו, הצולל האמיץ, אנו דולים פנינים מנבכי האוקינוס, וגורל חייו הקשה של איש הרוח הוא גם גורל חיינו. ואמנם כל שיר ושיר של שניאור הוא מופת חי לעמידתה הבלתי מעורערת של יצירתו בפני רוח הזמן ותהפוכותיו, כמוה כמיטב היצירה הקלאסית שאין לה הפסק לעולם.
הפגישה עם שירת שניאור היא מענינת תמיד ומפתיעה כנתינתה הראשונה. ישנם קטעים אצלו שהם מרתקים אותך כמו מראה נוף מקסים וקשה לך להנתק מהם; וכמה שכבר נקלטו בנפשך ונקלטת בהם, הם נראים לך מדי פעם בפעם כחדשים, כאלו רק היום התפרצו תוססים וחיים מכנורו של המשורר:
רַק תֵּבֵל זֹאת בּוֹגֶרֶת לִי הַנִּיחוּ!
עִם קָמַת־גְּאוֹנֶיהָ הַמָּזְהָבָה,
עִם שֶׁמֶשׁ בָּשֵׁל זֶה – תַּפּוּחַ אֵשׁ וָשֵׂכֶל.
רָק תֵּבֵל זֹאת עִם זַעְפָּהּ הַנֶּהְדָּר,
עִם חָכְמָתָהּ הָעַלִּיזָה וְעִם גִּמְגּוּמָהּ
עַל סַף תַּגְלִיּוֹת גְּדוֹלוֹת, אוֹ עַל פִּי שְׁאוֹל…
“וְכֹה יָשְׁלַם הַיּוֹפִי הַנִסְעָר וָחַי!”
האם לא את עצמו, ואת שירתו הנסערת והנכאבת והחיה, שר המשורר?!
ג 🔗
שניאור, כידוע, קנה בראשונה את עולמו ביצירתו המונומנטלית “בהרים”. בה הופיע לפנינו במלוא כוחו הרענן והצעיר, כ“עוקר הרים”. ועד היום אנו משתוממים לעבודה כבירה זו! פלא הוא, ויהי לפלא, כיצד נצטברה כל כך הרבה יכולת במשורר צעיר, ואיך זה הצליח לתת לנו בממדים עצומים כאלה הויה מושלמת כזאת. היצירה הזאת נראית לנו גם עכשו כחסד עליון, כמעשה נס, שהתגבר המשורר הצעיר על החומר הרב הזה ולא נשברו כליו מרוב אור ושפע שירה! כל כך הרבה דינמיקה באפוס זה, והאמן הצליח לסגרה בדפוסים עזים, להכניסה למסגרת אחת, ולצוות לה: היי! עם התעמקות בשירות הגדולות האלה, יש ותשאל את עצמך מתוך תמהון: מהו בעצם סוד יצירתו של שניאור, ובמה כוחו גדול? גבורה, נוי, חן, קול ותמונה, מה עדיף בשירתו העשירה ומה עולה על מה? ובאמרך את המלה החביבה מאד, “חן”, שהוא בודאי אחת הסגולות היקרות ביותר של המשורר, והוא אבן־חן בנזר יצירתו, וזכרת את דברי המשורר שילר: “חן הוא יופי שלא ניתן על ידי הטבע, אלא בעליו עצמם הם שמהווים אותו”. פירוש הדבר: שגם החן לעצמו יצירה הוא, שכן מקורו בכוח היצירה של נושאו. ומה נאים דברי חז“ל: “כל אדם שיש עליו חן – בידוע שהוא ירא־שמיים”. ויראת שמים אינה בידי שמים, אלא בידי אדם! ואמנם ארג שניאור את חנו הרב עם המסכת, עם יצירתו המופלאה, כמשורר עברי שלם ואמן בן־חורין, ה”אורג את נשמת־היופי הגדולה בשירת נצחים כבירה".