לאמי

מוּל בֵּית־חוֹלִים בְּיָפוֹ,

הַרְחֵק מֵעִתּוֹנִים, מִמִּלְחָמוֹת,

דִּבֵּר רַק קוֹל יָחִיד:

“בְּעוֹד שָׁעָה… חֲזֹר לְכָאן!…”

דִבֵּר הַקּוֹל

הַרְחֵק־הַרְחֵק מִקִּיּוּמִי הַמִּתְנוֹדֵד

עַל גֶּזַע־עֵץ עָלָיו יָשַׁבְתִּי בַּחוֹלוֹת,

לְמוּל חַמָּה הַמַּרְכִּינָה רֹאשָׁהּ לְתוֹךְ הַיָּם בַּעֲיֵפוּת

תּוֹךְ הַשְׁלָמַת־פִּתְאֹם, בְּצֵל בָּתֵּי־אַרְעַי, בֵּין חֳרָבוֹת,

לְמוּל הָאַיִן הַמַּחְשִׁיךְ,

הַמְּנֻקָּד שְׁחָפִים־שְׁחָפִים,

עַל רֶקַע בֵּית־חוֹלִים נִגְרָר בַּעֲקֵבַי

בְּרֵיחַ דְּגֵי־רָקָב וּכְלוֹרוֹפוֹרְם,

בְּעוֹד יָדַעְתִּי:

כָּעֵת־כָּעֵת

עַל לוּחַ־נִתּוּחִים הַמְּחֻטָּא מִזִּכְרוֹנוֹת

דּוֹעֵךְ כְּאֵב אִמִּי

לְתוֹךְ הַתַּרְדֵמָה הָאַל־גּוּפִית,

וְכָל שְׁנוֹתֶיהָ הָרָעוֹת וְהַטּוֹבוֹת שֶׁל הוֹרָתִי

מִתְגּוֹלְלוֹת סָבִיב,

נִדְמֶה, בְּמַכְשִׁירִים קָרִים פּוֹתְחִים תֵּבָה־שֶׁל־מִשְׁפָּחָה

בְּאֵין־רוֹאֶה –

וּמְאֹד־מְאֹד קָרַב אֵלַי הָעֶרֶב,

אַף כִּי בַּחוּץ

הָרוּחַ נִפְנְפָה בְּפָנָסִים שֶׁל דַּיָּרֵי־אַרְעַי

בְּחַלּוֹנוֹת אֵי־יָפוֹ אֲבוּדָה,

כְּשֶׁפָּנִיתִי לְאָחוֹר לְמַעַן אָשׁוּב

מִקֵּץ שָׁעָה רַבָּה

לְבֵית־חוֹלִים תּוֹמֵךְ עַצְמוֹ עַל חוֹף הַיָּם בְּמַאֲמָץ,

עַל קַו הָאֲדָמָה הַחַמְקָנִית,

לְנֹכַח מִרְפָּסוֹת גְּבוֹהוֹת בָּהֶן עוֹד שִׂחֲקוּ הָאֲנָשִׁים

בִּשְׁלַל קְלָפִים, בְּהִתְמַכְּרוּת,

בְּצִפִּיָּה לְג’וֹקֶר פִּתְאוֹמִי.

1973