חוֹזְרִים הַדְּבָרִים לִנְקוּדַת־הַמּוֹצָא –
הֵם שׁוּב: רַק הוּא וְהִיא,
וְלֹא עוֹד מַכְפֵּלָה שֶׁל מִסְפַּר הַיְּלָדִים שֶׁמִּסָּבִיב לַשֻּׁלְחָן;
מִתְנוֹעֲעִים כְּזוּג צָעִיר
מִלִּפְנֵי שָׁנִים הַרְבֵּה,
וְרַק מְעֻטָּפִים יוֹתֵר בְּמַעֲטֵה הָעוֹר הַחַם שֶׁל הַשּׁוּתָפוּת; –
כָּעֵת מִתְוַדְּעִים שֵׁנִית לַשֶּׁקֶט שֶׁל תֹּם הַמִּשְׂחָקִים וְשֶׁל הַשֵּׁנָה הַחֲטוּפָה
בֵּין דְּאָגָה לִדְאָגָה בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה;
הַכּלֹ לְלֹא שִׁנּוּי לְמַרְאִית־הָעַיִן,
גַּם הָרָהִיטִים שׁוֹמְרִים עַל מְקוֹמָם הָרִאשׁוֹנִי
בְּהִתּוֹסֵף עֲלֵיהֶם מִשְׁקַל הַשִׂמְחָה וְהַצַּעַר שֶׁנִסְפְּגוּ בָּהֶם לְאֹרֶךְ זְמַן; –
אַךְ לִפְעָמִים, בְּעוֹד קִיר צוֹמֵחַ מִקִּיר בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַגָּדֵל וְהוֹלֵךְ לְלֹא סִבָּה,
הִיא אוֹמֶרֶת מִתּוֹךְ הֶרְגֵל יָשָׁן: “אַל תָּקִים רַעַשׁ פֶּן תָּעִיר אֶת הַיְלָדִים!”
וּמִתְעוֹרֶרֶת רַק הַכַּלְבָּה הָרוֹבֶצֶת תַּחַת הַמִּטָּה בֵּין צִלְלֵי־מְצִיאוּת קְטַנִּים וַאֲהוּבִים;
אַחַר־כָּךְ קָמִים וְנִגָּשִׁים לִרְאוֹת – מַה בּדֶּלֶת? שֶׁמָּא קוֹלוֹת מֻכָּרִים הֵיטֵב?
וְאַגַּב תְּנוּעָה הֵם מוֹשִׁיטִים יָדַיִם אִישׁ לְרֵעֵהוּ, כְּאִלּוּ לוֹמְדִים מֵחָדָשׁ
תַּרְגִּילֵי־הֲלִיכָה בִּשְׁנַיִם, עַל־גַּבֵּי חָלָל־רֵיק, סְבִיב חֲדַר־יְלָדִים לְשֶׁעָבַר.