חוֹזְרִים הַדְּבָרִים לִנְקוּדַת־הַמּוֹצָא –

הֵם שׁוּב: רַק הוּא וְהִיא,

וְלֹא עוֹד מַכְפֵּלָה שֶׁל מִסְפַּר הַיְּלָדִים שֶׁמִּסָּבִיב לַשֻּׁלְחָן;

מִתְנוֹעֲעִים כְּזוּג צָעִיר

מִלִּפְנֵי שָׁנִים הַרְבֵּה,

וְרַק מְעֻטָּפִים יוֹתֵר בְּמַעֲטֵה הָעוֹר הַחַם שֶׁל הַשּׁוּתָפוּת; –

כָּעֵת מִתְוַדְּעִים שֵׁנִית לַשֶּׁקֶט שֶׁל תֹּם הַמִּשְׂחָקִים וְשֶׁל הַשֵּׁנָה הַחֲטוּפָה

בֵּין דְּאָגָה לִדְאָגָה בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה;

הַכּלֹ לְלֹא שִׁנּוּי לְמַרְאִית־הָעַיִן,

גַּם הָרָהִיטִים שׁוֹמְרִים עַל מְקוֹמָם הָרִאשׁוֹנִי

בְּהִתּוֹסֵף עֲלֵיהֶם מִשְׁקַל הַשִׂמְחָה וְהַצַּעַר שֶׁנִסְפְּגוּ בָּהֶם לְאֹרֶךְ זְמַן; –

אַךְ לִפְעָמִים, בְּעוֹד קִיר צוֹמֵחַ מִקִּיר בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַגָּדֵל וְהוֹלֵךְ לְלֹא סִבָּה,

הִיא אוֹמֶרֶת מִתּוֹךְ הֶרְגֵל יָשָׁן: “אַל תָּקִים רַעַשׁ פֶּן תָּעִיר אֶת הַיְלָדִים!”

וּמִתְעוֹרֶרֶת רַק הַכַּלְבָּה הָרוֹבֶצֶת תַּחַת הַמִּטָּה בֵּין צִלְלֵי־מְצִיאוּת קְטַנִּים וַאֲהוּבִים;

אַחַר־כָּךְ קָמִים וְנִגָּשִׁים לִרְאוֹת – מַה בּדֶּלֶת? שֶׁמָּא קוֹלוֹת מֻכָּרִים הֵיטֵב?

וְאַגַּב תְּנוּעָה הֵם מוֹשִׁיטִים יָדַיִם אִישׁ לְרֵעֵהוּ, כְּאִלּוּ לוֹמְדִים מֵחָדָשׁ

תַּרְגִּילֵי־הֲלִיכָה בִּשְׁנַיִם, עַל־גַּבֵּי חָלָל־רֵיק, סְבִיב חֲדַר־יְלָדִים לְשֶׁעָבַר.