יֵשׁ וּפַחַד־הַפְּרֵדָה

עוֹדוֹ תּוֹקֵף אוֹתִי כְּבִימֵי הַיַּלְדוּת

עֵת כִּי הָיִיתִי מְשַׁנֵּן לְעַצְמִי מִלּוֹת־אַרְגָּעָה, לַשָּׁוְא;

אַךְ נִדְמֶה, מִחוּץ לְקַוֵּי־הַמִּתְאָר שֶׁל גּוּפִי בָּאוֹת הַמִּלִּים,

מִן הָאֲוִיר שֶׁמִּסָּבִיב הֵן בָּאוֹת,

כְּאִלּוּ פֶּה־סְתָרִים נִפְעָר לְמוּלִי בְּתוֹךְ הָאֵינוּת, בִּמְקוֹם פִּי,

בִּמְקוֹם כָּל אֶבְרֵי גוּפִי הַנְּמוֹגִים אֶל תּוֹךְ הֶעָדֵר־הַתְּחוּשָׁה

וּבְלִי שֶׁאֵדַע הֵיכָן לְהַנִּיחַ אֶת יָדַי וְאֶת רַגְלַי

לְבַל תֵּלֵכְנָה מִמֶּנִּי, אַף הֵן,

עַד כִּי תִּשָּׁאֵר רַק עֲזוּבָה לְלֹא דְמוּת וּלְלֹא צֶלֶם־הַדְּמוּת,

וְכֵן הַחֲפָצִים הַמְסַגְּלִים לְעַצְמָם אֶת תְּכוּנוֹת בַּעֲלֵיהֶם חֲמוּרֵי־הַסֵּבֶר,

וְהֵם מַצְלִיפִים לְעֶבְרִי בְּצִלְלֵיהֶם;