בְּרֹאשׁ הוֹמֶה

שׁוֹטַטְתִּי

עַל־פְּנֵי הָעִיר

מוֹעִיד פָּנַי

לָרְחוֹב בּוֹ הִתְגּוֹרַרְנוּ לְפָנִים,

אַתְּ

וַאֲנִי –

וּכְגַנָּב־בַּמַּחְתֶּרֶת – הִצְמַדְתִּי עֵינַי לַחַלּוֹן

לִרְאוֹת שֶׁמָּא בְּמַעֲבֵה הַחֶדֶר

עוֹד עוֹמְדִים אָנוּ,

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁזִּרְזֵף כִּסָּה אֶת הַשְּׁמָשׁוֹת,

וְרַק שָׁמַעְתִּי קוֹל זִיעַ מֵאֲחוֹרַי:

"הַאִם טוֹב יוֹתֵר הָיָה

בְּלַהַט יָמִים שֶׁרָחֲקוּ?…"

וְאוּלָם הֵקִיצוּ בִּי מִיָּד כָּל אֵרוּעֵי־הַיַּחַד,

כָּל שְׁנוֹת־הַבֵּינַיִם קָרְמוּ עוֹר וְגִידִים בְּתוֹךְ הָרֶגַע

וְתָבְעוּ אֶת עֶלְבּוֹנָם,

בּעוֹד יְלָדֵינוּ רָצִים הֵנָּה וָשׁוֹב בְּדִמְיוֹנִי,

רְטֻבִּים מִן הַגֶּשֶׁם, וַאֲנִי מִתְמַלֵּא דְּאָגָה

שֶׁמָּא תֹּאחַז בָּהֶם צִנָּה, בְּעֶרֶב כָּזֶה – אַךְ הֵם

תָּלוּ בִּי כִּנּוּיֵי־חִבָּה וְהִתְפַּזְּרוּ

בֵּין מַחְשְׁבוֹתַי הַתּוֹעוֹת;

וְאַף־כִּי יָדַעְתִּי שֶׁרֹב הַחַיִּים כְּבָר פָּנוּ־חָלְפוּ לָהֶם:

לֹא יָדַעְתִּי אִם מְקַנֵּא אֲנִי בְּלִבִּי בַּגֶּבֶר וּבָאִשָּה הַצְּעִירִים אֲשֶׁר הָיִינוּ,

בְּעוֹדִי פּוֹנֶה לְאָחוֹר,

נֶחְפָּז לָבוֹא וּלְהָשִׂיחַ בְּאָזְנַיִךְ עַל־אוֹדוֹת עַצְמֵנוּ,

וּבַגֶּשֶׁם הַמַּחֲלִיף צְבָעִים מִשָּעָה לְשָׁעָה

מַעֲנֵה־לְשׁוֹנֵךְ מֵשִׁיב לִי בְּתוֹךְ מַעֲנֵה־לְשׁוֹנִי – בְּכֵפֶל־הַמַּשְׁמָעוּת.