(שיר ליל־שמחה לבתי)

מְקוֹר הַשִׂמְחָה הָיָה אַל־גַּעַת –

בְּשֶׁטַח מְגֻדָּר בְּמַחֲשָׁבוֹת בִּלְבַד

וְרֵיק מִבְּנֵי־אָדָם חַיִּים, נִשְׁמַע מְחוֹל־רַגְלַיִם פִּתְאֹמִי

אַגַּב הִדְהוּד גּוֹבֵר־הוֹלֵךְ, כְּשֶׁל לֵיל־חֲתוּנָה רָחוֹק:

אִמִּי

הֵרִימָה רֹאשׁ מֵעַל מוֹתָהּ, קוֹרֵאת בְּקוֹל נִרְגָּשׁ

כִּבְלֵילוֹת־מִקֶּדֶם בְּהִשָּׁמַע שָׁאוֹן מֵעֵבֶר לַקִּירוֹת:

“מִי שָׁם?” – בַּחוּץ

לֵיל־קַיִץ סַהֲרִי נִקֵּר בְּתוֹךְ קְלִפּוֹת עֲצֵי־הַבְּרוֹשׁ

צַחֵי־הַגֶּשֶׁם. תּוּ לֹא. אַף כִּי בְּרֶגַע זֶה

יֶלֶד עֲתִידִי יָצָא לוֹ לְדַרְכּוֹ,

אוֹסֵף בְּיָד לֹא־עֻבָּרִית־עֲדַיִן

תְּכוּנוֹת מֵאֲנָשִׁים שׁוֹכְנֵי־עָפָר,

זֶה קְהַל־הַמֵּתִים הַנַּרְקִיסִיסְט, הַמִּתְמַלֵּא חֶדְוַת־הַלֹּבֶן

בְּהִתְחַיּוּת קַוֵּי פָּנִים שְׁכוּחוֹת, עִם כָּל לֵדָה: –

וְאִמִּי שֶׁלֹּא זָכְרָה יָמִים חָלְפוּ־עָבְרוּ,

לֹא זְמַן חֶמְדָּה אוֹ מִלְחָמוֹת וְחִבּוּטֵי־דְרָכִים,

הִגְבִּיהָה אֶת פָּנֶיהָ מֵעֹמֶק הַשֵּׁנָה, הִתְרַעֲדָה

כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ נָגַע בָּהּ נְגִיעָה פְּנִימִית

בְּחַמְדָּנוּת, הֲגַם בְּאֵין־מִשְׁקָל, כְּצֵל שֶׁל הִתְהַוּוּת: –

וְהִיא רָצְתָה מְאֹד לָתֵת מִן הַמֵּיטָב שֶׁבָּהּ אַךְ חָשְׁשָׁה

מִפְּנֵי טָעוּת בַּגּוֹרָלוֹת,

וְאוּלָם הַהוּא נָטַל כְּבָר מִכָּל הַבָּא לַיָּד

בְּשֵׁם יָמִים יָבוֹאוּ,

בַּלַּיְלָה הָרָווּי מַשְׁקֶה וּנְגִינוֹת נוֹפִים מִכְּבָר,

בְּעוֹד כַּפּוֹת־רַגְלֶיהָ שֶׁל נַעֲרָה־כַּלָּה מְחוֹלְלוֹת כִּשְׁתֵּי טִפּוֹת מְזֹהָרוֹת עַל לוּחַ־שַׁיִשׁ,

וּמִמְחָטָה קְטַנָּה וִירֻקָּה רוֹחֶפֶת בָּאֲוִיר כְּעֵין עָלֶה

הַמִּתְפָּרֵץ בְּצָהֳלָה שֶׁל כְּלוֹרוֹפִיל,

בְּשֶׁטַח מְגֻדָּר בְּאִוּוּיֵי שִׂמְחָה בִּלְבַד.

1986