לפרופ' הלל ברזל

קַו־שֶׁל־אוֹר

נוֹפֵל עַל הַתְּמוּנָה

וּמֵאִיר אֶת הַפָּנִים

עִם מִלּוֹת־הַקְדָּשָׁה שֶׁבַּשּׁוּלַיִם

כְּהָאִיר כְּתַב־סֵתֶר יָשָׁן־נוֹשָׁן:

הוּא מַבִּיט בַּחַלּוֹן,

סֵפֶר בְּיָדוֹ וּבְעִגּוּלֵי הַקַּיִץ פָּנָיו נַעֲרִיוֹת מְאֹד;

אְנִי מַצְלִיל אֶת גְּרוֹנִי כְּאִלּוּ בִּרְצוֹנִי לִשְׁאֹל דָּבָר

וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה,

לָכֵן מַעֲבִיר אֲנִי בְּשֶׁקֶט אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי

עַל הַפֶּה וְעַל הָעֵינַיִם,

מְמַשֵׁשׁ אֶת גּוּף־הַנְּיָר בִּמְבוּכָה –

קָשֶׁה לִי לִהְיוֹת מְבֻגָּר מֵאָבִי

וְלַחְשֹׁב

כִּי מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ

חוֹלְפוֹת כָּעֵת נַעֲרוֹת הָעִיר

וְהָאֲוִיר רְווּי תְּשׁוּקָה.

בָּרְחוֹב

כְּשֶׁעָבַרְתִּי,

מְקוֹם־שָׁם רָאִיתִי אוֹתוֹ לָאַחֲרוֹנָה

– פָּנָיו כְּבָר הִצְהִיבוּ מְאֹד בְּשֶׁל הַנְּדוּדִים –

הָיִיתִי קָרֵב וּבָא אֶל תְּמוּנַת־הַדִּמְיוֹן שֶׁנּוֹתְרָה מִמֶּנּוּ,

נוֹעֵץ מַבָּטִי בְּאִי־הֱיוֹתוֹ הֶחָמִים,

בְּעוֹד הָעוֹבְרִים־וְהַשָּׁבִים

דּוֹחֲפִים אוֹתוֹ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל,

צִפֳּרִים וַחֲרָקִים נוֹגְעִים בּוֹ –

וְהוּא נִגְלֶה וְנֶעְלָם בִּגְמִישׁוּת

כְּאִלּוּ אֵין הָאֲוִיר

אֶלָּא נְיַר־צִלּוּם הַמִּתְפַּעְנֵחַ רַק לְמַבַּט עֵינַי.