גַּם הַלַּיְלָה חָלַמְתִּי אֶת אִי־הֱיוֹתֵךְ:

עֵינַיִם, פֶּה וְשֵׂעָר –

מֵעַל לְשׁוֹבֵר־הַגַּלִּים שֶׁל עִיר הַנִּמְחֶקֶת בִּרְאִי־הַמַּיִם,

הָלַכְתִּי עַל חוֹף הַיָּם אוֹ עַל חוֹף הַנָּהָר וְאַתְּ לֹא הָיִית

אַף כִּי מָלְאוּ כָּל הֶעָרִים אֶת דְּמוּתֵךְ הָאֲרוּגָה מִסִּיבֵי שְׁנַת־הַחֹרֶף;

כְּתָמִיד, חַיָּלִים הִתְגּוֹדְדוּ עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה הַמִּתְאַפְלֶלֶת

וְהִנֵּה אַתְּ פָֹּסַעְת וְעָבַרְתְּ בְּמַחְשַׁבְתָּם כִּבְטֶרֶם מָוֶת –

וּלְפֶתַע בָּכִית,

מִתּוֹכִי בָּכִית כְּאִלּוּ הִכְאַבְתִּי לְעַצְמִי עַד שָׁרְשֵׁי הַיַּלְדוּת שֶׁבִּי,

וְעַד שֶׁרָוַח לִי,

תַּחַת עַנְנֵי פָּנִים־שֶׁל־אַהֲבָה הַנְּמוֹגוֹת מִמֶּנִּי

בְּצֵל שׁוֹבֵר־הַגַּלִּים שֶׁל הַיְקִיצָה –

וַאֲנִי רַק אֶת וַדָּאּוּת הֱיוֹתֵךְ רָצִיתִי – – –