… רַק הַשּׁוֹמְעִים וְלֹא־יַשְׁמִיעוּ

רַק הָרוֹאִים־וְלֹא־נִרְאִים

אֶל הֲדוֹמְךָ אֲזַי יָבִיאוּ

אֶת הַמַּרְאוֹת וְהַדְּבָרִים.

כָּל הַסּוּפוֹת אֲשֶׁר נָסוֹגוּ

עִוְעִים, שֶׁנִּמְלְכוּ בְּךָ

אֲזַי יָשׁוּבוּ וְיִפִסוֹגוּ

אַרְמוֹנוֹתֶיךָ וְחֻבְּךָ.

וּכְמוֹ אֶל אַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת

מִן הַמָּרוֹם אֶל הַמֶּרְחָב

אָז יֵאָנֵךְ כְּחוּט־שֶׁל־חֶסֶד

לֵילְךָ הַשָּׁר אֶת כּוֹכָבָיו.

הַשָּׁר כִּגְמוּל כִּדְבַשׁ כַּוֶּרֶת

אֶת הַשְּׁתִיקָה הַנֶּאֱגֶרֶת.

הָהּ סְתָו שׁוֹקֵק שֶׁל נָעֳמִי הוּא

עִם אֲבִיבָהּ הַגֵּא שֶׁל רוּת.

רַק הַשּׁוֹמְעִים וְלֹא־יַשְׁמִיעוּ,

“וְכָל הַשְּׁאָר – סִפְרוּת, סִפְרוּת.”