וְהִנֵּהוּ כְּמוֹ: הַיּוֹדֵעַ מָה רַבּוּ

עָיְפוֹ וְרִישׁוֹ מִיָּאֹב וְאָיֹב.

וְהַלַּיְלָה פּוֹשֵׁט אֶת לְשׁוֹן הַדְּמָמָה בּוֹ:

“לָלֹק אֶת פְּצָעֶיךָ אִיּוֹב.”

וְהִנֵּהוּ כְּמוֹ – כִּי הַשִּׁיר אֵינוֹ שַׁעַר

שֶׁנִּפְתַּח לַמְנַצֵּחַ חוֹגֵג וְרָחָב.

הוּא שׁוֹלָל. הוּא עָרֹם. הוּא בֵּין שַׁעַר לְשַׁעַר.

מוּל הַבָּא הַנָּעוּל עַל בְּרִיחָיו.

וְהִנֵּהוּ כְּמוֹ – שָׂהֲדוֹ בַּמָּרוֹם! –

שׁוֹלָל וְעָרֹם.

שׁוֹלָל וְעָרֹם.