אֲשֶׁר הִגִּידוּ אֶת עַצְמָם עַד רִיק

אֲשֶׁר הֻגְּדוּ וְלֹא יָדְעוּ כִּי יֵשׁ בָּם

אֲשֶׁר שָׁתְקוּ כִּי רַב מִדַּי

אוֹ כִּי מְעַט מִזְעָר –

הִנֵּה הֵם: מֶגְרָפוֹת אַחַר מִטְרוֹת־הָעֹז

כִּנְהַר אָדָם מִשַׁעַר בֵּית־חֲרֹשֶׁת

בִּגְווֹעַ יוֹם עָמָל.

וְהַיְנוּ־הַךְ מֻגָּף הוּא אוֹ פָּתוּחַ

חַלּוֹן־הַבַּיִת שֶׁבָּרְחוֹב, –

מֵעֵבֶר לוֹ דּוּשִׂיחַ שֶׁל אֶחָד

שֶׁאֵין לוֹ מַה לּוֹמַר עוֹד לְעַצְמוֹ

וְהוּא שׁוֹחֵר לוֹ אֹזֶן־לֹא־שׁוֹמַעַת.

עַל־כֵּן יָנוּס גַּם הוּא

אֶל הַמָּלֵא־מִפֶּה־אֶל־פֶּה

כִּי שָׁם יֵקַל לוֹ

לִזְעוֹק לְזוּלָתוֹ אֶת מַה־שֶׁאֵין־בּוֹ.

הָהּ סוֹף הוֹמֶה מַחְרִישׁ הָעֲיֵפוּת

שַׁלֶּכֶת הַמַּגִּיד

וְהַמֻּגָּד

וְהַשּׁוֹמֵעַ.