אָחִי קַיִן, הַמֻּכֶּה, אָהַב לָשֶׁבֶת

סָמוּךְ לִכְתֵפִי, לְיַד הַמַּיִם הַמְסַנְוְרִים

שֶׁל הַחַיִּים, אוֹ הַמָּוֶת, בְּבָתֵּי־קוֹלְנוֹעַ

מוּאָרִים לְמֶחֱצָה מוּל תְּמוּנוֹת שֶׁל שָׁלוֹם

שֶׁתָּמִיד נֶהֶפְכוּ לְטֶבַח.

הוּא אָהַב לְדַבֵּר עִמִּי. קוֹלוֹ הַתָּאֵב

לָחַשׁ אֶת חִידַת צִמְאוֹנוֹ הַשּׁוֹתֵת דָּם,

אוֹ הִפְצִיר בִּי לְבַל אַגִּיעַ לַבְּחִירָה

הַסּוֹפִית בְּטֶרֶם נְשׂוֹחֵחַ עַל כָּךְ.

וְאַחַר כָּךְ בָּחַר הוּא לְמַעֲנִי אֶת הַכְּאֵב הָאַחֲרוֹן.

אֵינִי מַאֲשִׁים אֶת טִבְעוֹ: אָחִי הוּא;

וְכֵן לֹא אֶת אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ הַתְּקוּפָה:

אַהֲבָתֵנוּ הָיְתָה חָפְשִׁית וְכָזֹאת תְּהֵא לְעוֹלָם.

מַאֲשִׁים אֲנִי אֶת כְּפִילוּת הַדְּבָרִים הַנִּצְחִית

הָעוֹשָׂה אֶת חַיֵּינוּ מָוֶת וְאַהֲבָתֵנוּ שִׂנְאָה.

דָּמִי הַזּוֹרֵם עַל פְּנֵי חֲדַר הַמִּטּוֹת שָׁר:

“אֲנִי לְאָחִי פּוֹתֵחַ הַשַּׁעַר”.

דמטיריוס קפטאנאקיס נולד ביוון (1912) ומת באנגליה (1944), שבה כתב את שירתו בשתים־עשרה שנותיו האחרונות.