לדן עופרי

תְּשׁוּקַת הַשִּׁיבָה

לְעִתִּים

מְכַוֶּצֶת בִּי אֶת שְׁמוּרוֺת־הָעֵינַיִם

לְהֵעָצֵם

וְלִרְאוֺת:

דְּרָכִים צוֺמְחוֺת בְּתוֺכִי

וְיָדַיִם מִן הַיַּלְדוּת

קוֺשְׁרוֺת צְרוֺרוֺת־מַסָּע

בֵּין רַכֶּבֶת לְרַכֶּבֶת,

שָׁעָה שֶׁרֵיחַ מְסִלּוֺת־הַבַּרְזֶל

עוֺלֶה מִן הַבְּגָדִים עִם גַּעְגּוּעִים לְקֵץ הַנְּדִידָה.

עַל־כֵּן

בָּטְלוּ בְּקִרְבִּי כִּסּוּפֵי־הַמֶּרְחַקִּים עוֺד בְּטֶרֶם הִוָּלְדָם,

וְרַק הַזְּמַן בְּאָבְדָנוֺ

בּוֺנֶה בְּתוֺכִי פִּירָמִידוֺת וּמַנִּיחַ בָּהֶן לְתַרְדֵּמַת־עַד

אֶת אֲשֶׁר רוֺאוֺת עֵינַי בְּאַהֲבָה, דְּמוּת לִפְנִים מִדְּמוּת,

בְּעוֺד עוֺמְדִים הַמֵּתִים זֶה עַל כִּתְפֵי זֶה וּמַאֲזִינִים בַּחֲרָדָה

בְּבַקְּשָׁם פֵּשֶׁר לְכָל שֶׁבָּא אֵלַי מִן הֶעָבָר,

וַאֲנִי מַחֲרִישׁ וְעוֺשֶׂה רְצוֺנָם בְּאֵין־נִיעַ.

הִנֵּה עַל־כֵּן לֹא קִנֵּאתִי מֵעוֺדִי בְּמִי שֶׁיּוֺצֵא לְמַסָּעוֺת

וְתַרְמִיל עַל גַּבּוֺ, וְגַם לֹא בְּנַוָּדֵי־הַדְּרָכִים הַיּוֺשְׁבִים בְּשׁוּלֵי הַמִּדְרָכָה

אוֺ בְּפִתְחֵי בָּתֵּי־הַקָּפֶה – מְנַגְּנִים וְשָׁרִים

בָּרוּחַ הַחוֺצָה גְּבוּלוֺת וּזְמַנִּים, לְלֹא מַעֲצוֺר:

וַאֲנִי כְּקִּיר־כְּתוֺבוֺת שָׁקוּעַ לְמֶחֱצָה בְּתוֺךְ הֶעָבָר שֶׁבִּי,

אַךְ מְנַסֶּה לְהָסִיר בְּצִפָּרְנַיִם אֶת כִּתְמֵי־הַטַּחַב מֵעַל הַמִּלִּים

כְּמִי שֶׁטּוֺרֵחַ לִמְחֹק כָּל זֵכֶר לִכְתֹבֶת־קַעֲקַע שֶׁעַל־גַבֵּי עוֺר הַזְּרוֺעַ.