מִישֶׁהוּ הֵבִיא פֶּתֶק מְדֻבְלָל

מִסָּבִי וְסָבָתִי

בְּתוֺךְ נְיַר־מַעֲטָפָה מְקֻפָּל עִם בּוּל

הַנּוֺשֵׂא אֶת דְּיוֺקַן הַפִיהְרֶר, –

וְזֶה לְשׁוֺנוֺ:

"אֲהוּבִים,

אָנוּ חַיִּים בְּטוֺב, עוֺבְדִים וְאוֺכְלִים

וְאֵין כָּל סִבָּה לִדְאָגָה,

הוֺדוֺת לַגֶּרְמָנִים שֶׁהֵם אַנְשֵׁי־לֵב.

נִפָּגֵשׁ בִּמְהֵרָה. יוֺם הַשִּׂמְחָה הוֺלֵך וְקָרֵב.

נְשִׁיקוֺת בְּלִי סוֺף!"

וְאִמִּי בּוֺכָה. אָבִי בּוֺדֵק אֶת הַתַּאֲרִיךְ שֶׁהוּא יָשָׁן מְאֹד.

וְאִלּוּ אֲנִי מְלַטֵּף אֶת בּוּל־הַפִיהְרֶר בְּאֶצְבָּעוֺת הַמַּתְחִילוֺת לִרְעֹד.

אֲחוֺתִי צוֺעֶקֶת עָלַי: “אַתָּה טִפֵּשׁ… כִּי…”

אַךְ הַכֹּל מַשְׁתִּיקִים אֶת אֲחוֺתִי.

וְזֶה הָיָה בְּחֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר 44,

145 יוֺם בְּעֵרֶךְ

לִפְנֵי הֵרָצְחָם – –

וְכָעֵת

אֲנִי מַמְשִׁיךְ לְהִסְתַּכֵּל עַל הַמַּעֲטָפָה וְתוֺהֶה

עַל הַמּוֺעֵד שֶׁבּוֺ חָיוּ הַשְּׁנַיִם בָּעוֺלָם הַזֶּה.

וְשֶׁמָּא נָכוֺן מַה שֶּׁאָמַר הָאִכָּר שֶׁבְּבֵיתָם הוּא גָּר,

עֵת בָּאתִי לְבִקּוּר־פֶּתַע:

"אֲדוֺנִי הַיָּקָר,

בְּנֵי־אָדָם בְּשֵׁם כָּזֶה לֹא הָיוּ וְלֹא נִבְרְאוּ

כְּלָל וְעִקָּר."