לידיד נעורים – דן דלמט

לְבַד,

בְּבֵית־מָלוֺן,

בְּעוֺד הָאוֺר

דּוֺלֵק בַּפְּרוֺזְדּוֺרִים כְּמוֺ בְּקָטָקוֺמְבּוֺת

שֶׁל אֶרֶץ אֲבוּדָה בְּעַרְפִלֵּי־פִּתְאֹם,

וְרַק צְלָבֵי הָעִיר בּוֺהִים אֶל הַדַּנּוּבָּה

בְּצִפִּיָּה לְחֹם אֱנוֺשׁ לֵילִי,

עֵת מִן הַחוּץ הָרַעַשׁ מֵנִיעַ אֶת הַדֶּלֶת

כְּגֹלֶם שֶׁהֵקִיץ וְנָע וְנָד.

וְהִנְנִי אוֺרֵחַ לֹא קָרוּא, נִדְמֶה לִי

אֲנִי בִּלְבַד נוֺתַרְתִּי חַי בְּתוֺךְ הָעִיר,

עֵד יְחִידִי מִתּוֺךְ עוֺלָם־שֶׁל־מַטָּה,

לָבוּשׁ בְּגִדְרֵי־תַּיִל וּכְמוֺ לַהֲטוּטָן

מַסְתִּיר לְשׁוֺנוֺת־אֵשׁ מִתַּחַת לִבְגָדַי; –

אַךְ לֹא כְּמוֺ אִמִּי,

שֶׁשִּׂנְאָתָהּ הִבְעִירָה

אֶת אֶרֶץ מוֺצָאָהּ בַּחֲלוֺמָהּ,

כִּי אֵין בִּי מַשְׂטֵמָה עוֺד!

וְלוּ גַם מִטָּתִי שֶׁבְּמָלוֺן אַרְעַי:

כָּאֳנִיַּת־פְּלִיטִים

הַמַּמְתִּינָה לַדֶּרֶךְ,

וַאֲנִי נָכוֺן לִמְנוּסַת־תָּמִיד.

1992, בודפשט