עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו וראה את ארץ כנען.
(דברים).
ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ.
(שם)
ומשה של זמננו גם הוא עומד על ההר.
ואולם את הארץ ראה לא יראה.
על ראש הפסגה יעמוד, ואת עיניו ישא אל כל ארבע רוחות העולם.
וגם אל השמים יביט.
ואולם את הארץ ראה לא יראה.
היכן הארץ?
עולמות מלאים פותחים לפניו שמים ושמי השמים.
והעולמות גם יפעה גם ברק להם, גם עוז וגם הוד להם.
והעינים נמשכות אליהם – למרומים…
ורוחות העולם מנשבים מסביב.
והרוחות מפתים את הלב ומושכים אליהם –
צפונה, קדמה, ימה, ונגבה.
והעינים תועות אנה ואנה,
באשר פנה שם תנחנה.
באשר נגה שם תתָלינה.
ואת הארץ ראה לא יראה.
* *
והארץ שטוחה לפני משה.
עם עמקיה והריה, עם חולה ויַמה, עם פרחיה וסלעיה, עם צלה ושמשה.
אוצרות אוצרות בה.
העבר – תאמר – בי הוא, והעתיד – עמדי.
שרידי יקרות עולמים וזהרורי שחר של היום הבא.
ארץ! ארץ! ארץ!
בעפר אין משלה, בשמים איננה וארבע רוחות העולם לא ראוה.
והיא רומזה למשה לבוא אליה.
ככלה תעדה כליה.
בתבואות שמש, במגדת ומלואה, בפרחי מור ובשמים תתקשט.
ובקוי אור חמה תתעטר מראשית השנה ועד אחרית השנה.
כולה, כולה היא נמשכת אל העומד בהר.
וקולה לואט וחודר יומם ולילה:
– משה, משה, ראֵה את הארץ!
ומשה –
היכן עיניו של משה? –
* *
כלו כואב הוא משה.
עינו כהתה ולחו נוס ינוס.
ראשו מתנודד על כתפיו:
הַהֵנָה? הַהֲלוֹם?
הפה? השם?
משובר לב, קפוץ אגרוף, נגרש ונסער, עמד יעמד על ההר.
יש אשר עינו זעם תזרוק וגפרית תלהט ומדורת אש מתאבכת ממולה.
ויש אשר רחמים תפלל, ולישועה תצפה.
וקול רש ישמע, קול תחנוני תינוק מסוף העולם ועד סופו.
נורא!
– הזה משה?
ואולם הוא – הוא.
משה המשובר והמרוצץ.
משה הנמשך לשמים ולארבע רוחות העולם.
צלו עדיין על ראש הפסגה.
וכך עמד יעמודה, זעום ומתחנן –
עד אשר יראה את הארץ.
* *
והוא ראה יראנה!
ההרים ימושו והגבעות תמוטינה.
והארץ אשר נשבע לו אלהיו –
אלהי משה לא ינחם ולא יכזב…
ש.