ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה. (שמות).
ומאז נתקבל הטררם לאחד מעקרי הנבואה…
גם שאול ידידנו לא יכול להכיר את הנביאים בלתי אם ע"י התף שהלך לפניהם…
מרים!
מעט היתה לה קרבתה אל משה ואהרן, התגנדרותה בשני אלה, תורתה שהטיפה לנשים הצדקניות במצרים והעבאיה הקדושה שהתעטפה בה על תלתלי שערה.
לנביאה לא היתה אלא בזמן שלקחה את התף.
כמה שירים שרה לה מרים באהלה, בביתה, בהתיצבה מרחוק לתבתו של משה, בישנה את אחיה, ברקמה חלומותיה, –
ואולם אחרת היתה שירתה עם התף.
הרגלים התרוממו ברקידה, 'שולי השמלה כבשו את האויר", העבאיה התנפחה, בשלחופיות, מקלעות השערות התטלטלו כבשעת “התעמלות”, והפנים קרנו ולהבו, והעינים ברקו וקדחו:
– אשירה! אשירה!…
והשירה?
על “סוס ורוכבו”, על מצרי ועוזו, על חרטום וזקנו, על שליש ושפמו, על “יועץ” ורמזיו…
והמקהלה ענתה בעוז;
– סוס ורוכבו!…
סוס ורוכבו – זה היה כנראה סמל הקנאה של הנשים בימים ההם.
סוס הוד ומצרי הוד ורכיבה של הוד…
מי יודע אם לא היתה שירת הנצחון מהולה בתוגה חרישית.
מרים – מי יודע סתרי לבבה…
אבל התוף היה. יחי התף!
הטררם משכיח כל סערות הלב.
וכך דרכם של נביאינו ונביאותינו בכל הזמנים:
–מן התוף עם התף ובשביל התף…