בִּכְפָר קָטָן אֲשֶׁר לְחוֹף־הַיָם גָר דַיָג עָנִי וְלוֹ בֵּן וּבַת. בֹּקֶר בֹּקֶר הָיָה הַדַיָג מַפְלִיג בְּסִירָתוֹ אֶל מֶרְחֲבֵי הַיָם, וְעִם עֶרֶב הָיָה שָׁב לְבֵיתוֹ, וּבְקַרְקָעִית הַסִירָה שְׁלַל יוֹמוֹ – דָגִים גְדוֹלִים וּקְטַנִים.
בְּיָמִים טוֹבִים הָיָה הַדַיָג מַעֲלֶה דָגִים רַבִּים בְּרִשְׁתּוֹ, וְאָז הָיְתָה הַשִׂמְחָה שׁוֹרָה בְּבֵיתוֹ הַקָטָן. אַךְ לִפְעָמִים, כְּשֶׁהַיָם סָעַר, אוֹ כְּשֶׁלַהֲקוֹת הַדָגִים הָיוּ מִתְרַחֲקוֹת מִן הַחוֹף, הָיָה הַדַיָג חוֹזֵר לְבֵיתוֹ עָצוּב מְאֹד; כִּי בְּרִשְׁתּוֹ רַק דְגִיגִים קְטַנִים וּמְעַטִים. אֲבָל גַם בְּיָמִים עֲצוּבִים כָּאֵלֶה חָזַר הַדַיָג לְבֵיתוֹ בְּרָצוֹן וּבְשִׂמְחָה; כִּי שְׁנֵי יְלָדָיו הַקְטַנִים, יוֹסִי וְרִנָה, הָיוּ רָצִים לִקְרָאתוֹ בִּזְרוֹעוֹת פְּשׁוּטוֹת וּבְחִיוּךְ מְשׁוֹבֵב לֵב. הֵם שָׂמְחוּ כָּל־כָּךְ לִקְרַאת אֲבִיהֶם הַבָּא אֲלֵיהֶם מִן הַיָם, דָגִים בְּסִירָתוֹ וְסִפּוּרִים בְּפִיו.
הָאָבִיב הִגִיעַ, וְאִתּוֹ קָרֵב וּבָא יוֹם־הוּלַדְתָּהּ שֶׁל אֵשֶׁת הַדַיָג, אִמָם שֶׁל יוֹסִי וְרִנָה.
בָּעֶרֶב, כַּאֲשֶׁר חָזַר הָאָב מִן הַיָם, רָצוּ הַיְלָדִים לִקְרָאתוֹ כְּדַרְכָּם תָּמִיד וְחִבְּקוּ אוֹתוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה; וְאַחַר־כָּךְ אָמַר יוֹסִי:
“אַבָּא, רִנָה וַאֲנִי מְבַקְשִׁים לִקְנוֹת לְאִמָא מַתָּנָה לְיוֹם־הוּלַדְתָּהּ. מַה כְּדַאי לָנוּ לִקְנוֹת? כַּמָה כֶּסֶף תִּתֵּן לָנוּ בִּשְׁבִיל הַמַתָּנָה?”
“יְלָדִים יְקָרִים”, אָמַר הַדַיָג וְלִטֵף אֶת רָאשֵׁי יְלָדָיו, “דְבָרִים רַבִּים מְאֹד הָיִיתִי רוֹצֶה לִקְנוֹת לְאִמָא לְיוֹם־הוּלַדְתָּהּ, אֲבָל… כְּדַאי שֶׁתֵּדְעוּ… הַמַצָב קָשֶׁה. הַדָגִים הִתְמַעֲטוּ בַּשָׁבוּעוֹת הָאַחֲרוֹנִים. הַבִּיטוּ, יוֹם תָּמִים פַּרַשְׂתִּי רֶשֶׁת, וְהִנֵה, רַק שְׁלשָׁה דָגִים קְטַנִים הֶעֱלֵיתִי בּהּ… וּמִנַיִן אֶקַח כֶּסֶף לָתֵת לָכֶם בִּשְׁבִיל לִקְנוֹת מַתָּנָה לְאִמָא?”
הִתְעַצְבוּ הַיְלָדִים אֶל לִבָּם. וְכָךְ, כְּשֶׁהֵם חֲבוּקִים בְּיָדָיו הַחֲזָקוֹת שֶׁל אֲבִיהֶם, חָזְרוּ הַשְׁלשָׁה בְּשֶׁקֶט וּבְלִי שִׂמְחָה אֶל בֵּיתָם.
בִּשְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת כִּבּוּ הַדַיָג וְאִשְׁתּוֹ אֶת הַמְנוֹרָה וְשָׁכְבוּ לִישׁוֹן. אֲבָל יוֹסִי לֹא נִרְדַם עֲדַיִן. הוּא שָׁכַב בְּשֶׁקֶט בְּמִטָתוֹ, שָׁכַב וְחָשַׁב וְחָשַׁב וְחָשַׁב, מִנַיִן יַשִׂיג כֶּסֶף לִקְנוֹת מַתָּנָה לְאִמוֹ הָאֲהוּבָה.
פִּתְאֹם שָׁמַע קוֹל לוֹחֵשׁ מִן הַמִטָה אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַחֶדֶר:
“יוֹסִי!”
“שֶׁקֶט, רִנָה!” לָחַשׁ יוֹסִי בְּכַעַס, “לַיְלָה עַכְשָׁו, אַתּ צְרִיכָה לִישׁוֹן!”
“יוֹסִי!” לָחֲשָׁה רִנָה, “יֵשׁ לִי רַעֲיוֹן נִפְלָא!”
“גַם לִי יֵשׁ הֲמוֹן רַעְיוֹנוֹת נִפְלָאִים”, אָמַר יוֹסִי, “אֲבָל אֵין לִי כֶּסֶף כְּדֵי לְמַמֵשׁ אוֹתָם. חוּץ מִזֶה, תֵּיכֶף תָּעִירִי אֶת אַבָּא וְאִמָא מִשְׁנָתָם. עִצְמִי אֶת עֵינַיִךְ, רִנָה. לַיְלָה טוֹב לָךְ!”
“אֲבָל יוֹסִי”, לָחֲשָׁה רִנָה וְקָפְצָה מִמִטָתָהּ, “הַקְשֵׁב לִי רֶגַע. יֵשׁ לִי רַעֲיוֹן נִפְלָא וְאֵין צֹרֶךְ בְּכֶסֶף כְּדֵי לְמַמֵשׁ אוֹתוֹ! יוֹסִי, בְּחַיֶיךָ, הַקְשֵׁב אֵלַי!”
הִתְיַשֵׁב יוֹסִי בְּמִטָתוֹ, וְרִנָה הִתְיַשְׁבָה לְצִדוֹ וְלָחֲשָׁה בְּאָזְנוֹ דַקָה תְּמִימָה. וְאָז קָרְנוּ פָּנָיו שֶׁל יוֹסִי וְעֵינָיו נָצְצוּ. הוּא חִבֵּק אֶת אֲחוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה וְאָמַר לָהּ:
“רִנָה, אַתּ נֶהְדֶרֶת! חִזְרִי עַכְשָׁו לַמִטָה וִיישְׁנִי. וּמָחָר, כְּשֶׁאַךְ יָאִיר הַשַׁחַר, נֵצֵא שְׁנֵינוּ יַחַד וְנָכִין לְאִמָּא מַתָּנָה מֵאֵין כָּמוֹהָ!”
וּבֶאֱמֶת, עוֹד בְּטֶרֶם זָרְחָה הַשֶׁמֶשׁ, הִתְלַבְּשׁוּ שְׁנֵי הַיְלָדִים בִּזְרִיזוּת, פָּתְחוּ בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט אֶת דֶלֶת בֵּיתָם, שֶׁלֹא לְהָעִיר אֶת הַהוֹרִים. יוֹסִי לָקַח דְלִי וְרִנָה שָׂמָה בְּכִיסָה מַחַט גְדוֹלָה וְחוּט חָזָק וְדַק, וּבְרַגְלַיִם יְחֵפוֹת מִהֲרוּ הַשְׁנַיִם אֶל הַחוֹף הַשׁוֹמֵם. הַיָם נָח שָׁקֵט וְרוֹגֵעַ, כְּאִלוּ גַם הוּא עֲדַיִן לֹא הִתְעוֹרֵר מִשְׁנָתוֹ.
כְּשֶׁיָצָא הָאָב לַעֲבוֹדַת יוֹמוֹ, רָאָה אֶת שְׁנֵי יְלָדָיו מְקַפְּצִים וּמְדַלְגִים עַל הַחוֹף, רוֹכְנִים וּמְרִימִים צְדָפִים וַאֲבָנִים קְטַנוֹת.
“יְלָדִים יְקָרִים שֶׁלִי”, אָמַר אֶל לִבּוֹ, “מִי יִתֵּן וְאַצְלִיחַ הַיוֹם בַּדַיִג, לְמַעַן אוּכַל לְמַלֵא אֶת כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבְּכֶם!”
וּבֵינָתַיִם מִלְאוּ יוֹסִי וְרִנָה אֶת הַדְלִי הַקָטָן בִּצְדָפִים צִבְעוֹנִיִים וְיָפִים. יָשְׁבוּ עַל הַחוֹל לִבְרוֹר אֶת הַצְדָפִים הַיָפִים בְּיוֹתֵר, כְּדֵי לְהַשְׁחִיל אוֹתָם בְּחוּט וָמַחַט וּלְהָכִין מַחֲרֹזֶת יָפָה לְאִמָם.
יוֹסִי נִקָה אֶת הַצְדָפִים וְנָקַב חוֹרִים בְּאֵלֶה שֶׁלֹא הָיוּ בָּהֶם נְקָבִים. וְאִילוּ רִנָה הִשְׁחִילָה אֶת הַצְדָפִים וְהִשְׁתַּדְלָה לְהַתְאִים אֶת הַצְבָעִים וְהַגְדָלִים שֶׁלָהֶם.
אַט אַט הָלְכָה הַמַחֲרֹזֶת אֲשֶׁר בְּיָדָהּ וְהִתְאָרְכָה. וְהִנֵה הֶעֱלָה יוֹסִי מִתּוֹךְ הַדְלִי קוֹנְכִיָה גְדוֹלָה וִירַקְרַקָה, וְהִיא סְגוּרָה וְכֻלָהּ מְכֻסָה אַצוֹת.
“זְרוֹק אֶת זֶה, יוֹסִי”, אָמְרָה רִנָה, “זֶהוּ צֶדֶף לֹא יָפֶה!”
“רַק רֶגַע, רִנָה”, אָמַר יוֹסִי, “הַצֶדֶף הַזֶה סָגוּר. אֲנִי רוֹצֶה לִפְתּוֹחַ אוֹתוֹ וְלִרְאוֹת מַה יֵשׁ בִּפְנִים. הוּא סָגוּר כָּל־כָּךְ חָזָק…”
יוֹסִי נִסָה לִפְתּוֹחַ אֶת הַקוֹנְכִיָה, אַךְ הִיא הֶחֱלִיקָה שׁוּב וָשׁוּב מִתּוֹךְ יָדוֹ. עַד שֶׁלְבַסוֹף, כַּאֲשֶׁר כִּמְעַט וְאָמַר נוֹאָשׁ, נִפְתְּחָה הַקוֹנְכִיָה וּמוּל עֵינֵיהֶם הַמִשְׁתָּאוֹת שֶׁל הָאָח וְהָאָחוֹת נָצְצָה פְּנִינָה גְדוֹלָה וְזוֹהֶרֶת…
בָּעֶרֶב, כְּשֶׁחָזַר הַדַיָג אֶל בֵּיתוֹ, צָעֲדוּ לִקְרָאתוֹ שָׁלֹש דְמֻיוֹת מְאֻשָׁרוֹת: יוֹסִי, רִנָה וְאִמָם.
עַל צַוַאר הָאֵם הָיְתָה תְּלוּיָה הַמַחֲרֹזֶת הַיָפָה, וּבְכַף־יָדָהּ נָצְצָה פְּנִינָה וְרֻדָה וְנִפְלָאָה!
זֹאת הָיְתָה חֲגִיגַת יוֹם־הוּלֶדֶת מֵאֵין כָּמוֹהָ!