“היה היו לפנים שני פסלים…”
“ושניהם אוּמנים גדולים, אמנים גדולים היו. שניהם היה להם מין כשוּף באצבעותיהם; מתחת לקורנס מתחיל השיש חי, והוא שומע, רואה ומדבּר!”
“אך בסגולותיהם היו שונים זה מזה; שני טבעים שונים”.
“אחד היה על־פי טבעו עמקן, כבד־ראש, ונפשו מופלאה ונוּגה… את החיים לא שׂנא, הוא לא מיצה את החיים עד תומם, ואף־על־פי־כן יודע הוא, שבכל גביע יין מזוג נטף של מרה; ולאחר כל שׂמחה של הלוּלה באה ההתפכחות והחרטה… והחיים אינם מחול לחוללו, ולא שיר לשוררו, אלא חידה עמוקה־עמוקה, כאֵב עמוק ומתוק…”
“והשני, כנגדו, הוא ילד הטבע! אוהב חיים! את התפוחים האדומים ביותר תן לו, את היפים ביותר, את החמה הלוהטת, עיני־נשים לוהטות!”
– “יין, נשים וזמר” הוא מאמר אחד הרגיל אצלו, – “שיראין, זהב ולהט” הוא מאמרו השני…
ובשעה שהראשון כישף בתוך האבן רעיונות; בשעה שהוא עיצב גבורים, המטיחים בפניהם של העולם, עמים ומלכים, את הדבּוּר החמוּר ביותר; שליטים ורוזנים המשליכים פתאום, כאחוזי דבּוק, את חרבותיהם מעליהם ונופלים על ברכיהם ונושׂאים עיניהם אל השמים ושרים ומנגנים תהילת השם, – קדושים המרפּאים חולים באמונת אלהים; נביאים הבוקעים סלע ומוציאים מים, המוליכים עמים על־פני מדבריות וימים – אל ארץ החופש – –
עושׂה השני, בדרך משׂחק, אֵלים ואנשים עם להטי־יצרים בעיניהם, כוסות יין תוסס בידיהם, ויפהפיות שהן קופצות ויוצאות ערומות מתוך קצף־הים.
הפסל השני מבין את העולם, והעולם אסיר־תודה לו; הוא עושׂה את החיים חמים יותר, את הדם – רותח יותר, את ההנאה חזקה יותר…
משׂימים לו, מתוך הכרת־תודה, סיכּה של יהלום בתוך העניבה שלו, מפזרים לו פרחים חיים תחת רגליו, מפטמים את כרסו בכל טוב, ואת כיסיו – בזהב, וכשהוא נראה ברחוב הבריות צועקין עד כדי צרידות:
– יחי האמן!
את הראשון מבינים רק יחידי סגולה…
אצל עבודתו, פרי רוחו, מתעכב אדם לעתים רחוקות…
אך כנגד זה, מי שכבר מתעכב, חוזר ויוצא בשתיקה, כבד־ראש יותר, בהרגשה עמוקה יותר… אחד נאנח, ואחר דמעה מופיעה בעינו…
ובשל אנחה זו, בשל דמעה זו, מתקנא הפסל העשיר בפסל העני…
הוא רוצה, הוא מוכרח להנקם בו!
אמן אחד, פסל אחד, שליט־עולם אחד מוכרח הוא להשאר!
– – – – – – – –
ופעם אחת אסף הפסל העשיר מאות מתלמידיו והתנפל על העני…
החריבו את מקום עבודתו, את יצירתו הטובה והיפה ביותר שבּרו, ואותו עצמו כפתו והוליכוהו והביאוהו אל בית־מלאכה נקי וקטן.
– כאן תעבוד, תחת השגחתי שלי, לפי תכניותי שלי, לפי צווּיי שלי!
וכך היה!
ובמשך הזמן נעשׂה הפסל הגדול מחקה את מלאכת רעהו, ובשמו של אחר, מבית־היוצר של אחר ולפי דוגמאות של אחרים יוצאת עבודתו אל העולם ואל הבריות…
יפהפיות ערומות, ענבים לוהטים, גביעים תוססים… אנשים ואלהים נסוכי־שכרון…
יש מכירים עוד את ידו בחיוך־הענוּיים המר, המסתתר, אף־על־פי־כן, בזוית־הפה של האלהים והאנשים… בלגלוג הקל, המרחף, אף־על־פי־כן, כמעט לבלתי הכּר, מתחת למַסווה של חיי הפריצות… אבל רק מועטים מכירים ורואים זאת…
מעבודתו הישנה נשארו כמה יצירות גדולות; אבל את הללו שכחו…
העולם סובר:
– האמן הותיק – מת!